שבוע ב-National Film School ליד לונדון

מאת: יורם עבר-הדני, בימאי פרסומות.

הרעיון של נסיעה לסדנת העשרה טובה בחו"ל כבר חילחל לי תקופה ארוכה.
לעצור את הקצב, ללמוד משהו ולחזור לבלגאן עם אנרגיות. אבל מבול ההפקות ששטף את כולנו בחודשים האחרונים והמחויבויות המשפחתיות שמפתיעות אותך כל פעם מחדש, זרקו את החלום הקטן הזה הרחק אל סוף סדר העדיפויות.
עד שבוקר אחד שהחלטתי שיש דברים שאף פעם אי אפשר למצוא להם זמן והדרך היחידה לעשות אותם היא פשוטה… לעשות אותם.

דרך המלצות של חברים, הגעתי לאתר של ה-National Film & Television School (להלן ה-NFTS), שנחשב היום לאחד מבתי הספר לקולנוע המובילים באירופה. פרט לבוגרים מפורסמים כמו Nick Park היוצר של וואלאס וגרומיט, David Yates שביים את הארי פוטר האחרונים ועוד רבים (הרשימה נמצאת באתר), המורים של בית הספר הם באמת מבכירי התעשייה, כמו Brian Tufano ראש מחלקת הצילום שצילם את בילי אליוט וטריינספוטינג, ראש מחלקת הדרמה Lynda Myles שהפיקה את הקומיטמנטס ועשרות סרטים אחרים, וכמעט לכל הצוות עבר עשיר בדרמות של ה-BBC.

באתר של בית הספר מצאתי מגוון של קורסים – למפיקים, צלמים, תאורנים, אנשי ארט וגם לבמאים. קורס הבימוי שהתאים לתאריכים בהם הייתי פנוי יחסית היה "בימוי שחקנים". אולי לא הקורס הראשון שהייתי בוחר (אני מרגיש שזה תחום די חזק אצלי במילא), אבל הבנתי שאם לא אחתוך, אני אמשיך לנדוד בטוסטוס במשולש JCS-ברודקאסט-גרביטי, נו הרד פילינג…

עכשיו היה צריך רק להתקבל ולהיות אחד מ-8 המשתתפים בקורס.
שלחתי את טופס ה-Application בצירוף CV (עם דמי הרשמה של 100 פאונד שלא מוחזרים) ואחרי כחודש הודיעו לי שהתקבלתי. אבל כאן התברר שבשונה למה ששמעתי, אני צריך לשלם מחיר מלא של תושב זר. אם אתם רוצים קנה מידה תחשבו על מחיר לא זול בשקלים. תעבירו אותו לפאונדים ותקבלו את סדר הגודל. בסופו של דבר אחרי שורה ארוכה של מיילים עם מנהלת הקורסים החליטו לקבל אותי בתעריף של תושב הממלכה המאוחדת (וגם ככה השבוע הזה עלה לי בערך כמו שנת לימוד אקדמית בארץ).

שבועיים לפני הקורס כבר הגיעה אלי מעטפה עבה ובה תסריט בן 100 עמודים של אנתוני מינגלה.
"Please familiarize yourself with the script", ביקש המתאם של הקורס באנגלית בריטית מנומסת. בתרגום חופשי לעברית זה אומר "אנחנו מצפים ממך לקרוא את זה ממש ממש לעומק ודיר באלאק אם לא תגיע מוכן".

ה-NFTS יושב בעיירה ציורית בשם Beaconsfield, ארבעים דקות צפונית-מזרחית ללונדון. בדרך מבית החברים שבו התגוררתי בנוטינג-היל, מצאתי את עצמי נדחס בטיוב בין האנגלים השתקנים, מתעמק כמוהם בעיתונות בריטית משובחת ובכתבות תחקיר עם כותרות כמו "Boyfriend killed model and slept with her body".
מתחנת Merylbone לקחתי רכבת רגועה יותר, מביט מהחלון על בתים כפריים, כבשים שמנות וגבעות ירוקות, לועס את הסנדביצ'ים המשולשים שלהם עם קפה הפוך לא ממש טעים ויורד בתחנה הקטנה של ביקונספילד. בית הספר עצמו סיים בנייה מחדש מספר ימים לפני פתיחת הקורס, ואנחנו פגשנו מבנה חדש ויפהפה, מעוצב בסגנון מינימליסטי, בית קולנוע מהודר, ואולפן בערך בגודל של FTS הקטן.

כבר ביום הראשון קלטתי ברכבת לידי בחור צעיר ששלף את התסריט של מינגלה. זה היה כמובן עוד תלמיד שהיה לחוץ to get familiarize עם התסריט. ג'ו, כך מסתבר, הוא בוגר בית הספר לקולנוע מ-Kent שסרט הגמר שלו זכה בפרסים בכל העולם ואחד הפרסים שקיבל היה קורס הבימוי שלנו. בהמשך אפגוש עוד שתי בחורות אנגליות, Brek שמצלמת תוך חודשיים את הפיצ'ר הראשון שלה ו-Diana שהיא מפיקה שרצתה להבין יותר על בימוי שחקנים, ושלושה במאי טלוויזיה: Jason הסקוטי, Roiry האירי ו-Scott הקנדי. הגילים היו בין 30 ל-40 (חוץ מג'ו שהיה הילד של הקורס). אני הייתי היהודון היחיד, במאי הפרסומות היחידי, והיחידי שלא גדל באנגלית. (בסופו של דבר שרדתי).

בבית הספר פגשנו את המרצה Lawrence Moody, במאי ותיק של סדרות דרמה אנגליות, ביניהן Footballers' Wives ,Bad girls ועוד. אפשר להקליד את השם ב-IMDB ולראות שהאיש ביים עשרות אם לא מאות פרקי דרמה בשלושים השנה האחרונות. פרט לניסיון לורנס היה מצויד בשיער לבן, עיניים חמות והרבה חוכמה שקטה מתובלת באנגלית פתלתלה. הוא מנומס כמו כל האנגלים וכמו רבים מהם, הוא מאוד אוהב לדבר. מאוד (כולל קיטורים בלתי נגמרים על תעשיית הטלוויזיה האנגלית, ועל כמה שהאמריקאים קורעים להם את הצורה בעשור האחרון). האמת היא שאחרי שאתה רואה איך האנגלים שותקים בטיוב אתה מבין שכשיש להם הזדמנות הם ממהרים להשלים פערים.

לורנס פתח את הקורס בתרגיל קטן. זה היה דיאלוג פשוט, כמעט סתמי שנקרא He & She.
גבר ואישה מדברים (זה לא הטקסט המדויק, אני כותב מהזיכרון):

She: Good morning
He: Good morning
?She: How did you sleep
He: fine
?She: You'd like some scrambled egg
He: No I have to go to work
?She: Would you prefer to stay home
He: No I have to go to work
She: Ok
He: So… Bye
She: Take care

הוא ביקש משניים מאיתנו לשחק את הטקסט סתם כך. ללא הוראות בימוי. לאחר שהם עשו זאת הוא ביקש מהם לקרוא זאת שוב, הפעם בצירוף הנחיה ראשונה: "הוא והיא נפגשו אתמול בפעם הראשונה, היה להם לילה מדהים, ועכשיו הם קמים בבוקר אצלה בבית". אחרי שהם עשו זאת, הוא שינה את ההנחיות. "עכשיו", הוא אמר, "מדובר בזוג שאחרי עשרים שנה של חיים ביחד החליטו להיפרד. ההחלטה נחתכה אחרי ריב גדול בלילה הקודם וזו השיחה של הבוקר שאחרי".
בשלב השלישי ההנחיה הייתה: "הם זוג אוהב מאוד, חיים יחד שנים, בלילה הקודם גילו לגבר סרטן. נסו לקרוא שוב את הטקסט בקונוטציות השונות ותבינו את כוחו של התרגיל".

התרגיל הקטן הזה היה פתיחה מצוינת לקורס כולו כי הוא המחיש בדיוק במה הוא יעסוק. זה עיקרון יסודי שאתה יודע אותו בראש אבל לוקח הרבה זמן להטמיע אותו באמת: המילים הן לא עיקר העניין כשמדובר במשחק. עיקר המשחק הוא מה שקורה מתחת, ובמתח בין המילים המדוברות (או הפעולות, כשאין מילים) לתחושה שהשחקן מייצר. שחקן טוב שיקבל את הכלים הנכונים יכול להטעין כל מילה במגוון של משמעויות שונות.

מהיום השני והלאה הצטרפו אלינו 8 שחקנים בריטים משובחים, כולם שחקני תיאטרון ודרמות בריטיות, שהפגינו מקצוענות מפחידה בלימוד טקסטים ובביצוע. לפעמים הם היו כל כך מקצוענים שהיה צריך לעבוד כדי להוציא מהם את הקלישאה של דרמות בריטיות ולהגיע למחוזות חדשים. עם השחקנים עבדנו על סצינות שונות, חלקן מתיאטרון ואחרות מסדרות דרמה בריטיות ומתסריט שקיבלנו הביתה. כולם אגב הגיעו מוכנים עם הטקסטים בעל פה כאילו מדובר באודישן לסרט של שפילברג.

בתחילה עסקנו באודישנים ובדרך הנכונה לעשות אותם (השחקנים עשו סימולציות). בהמשך עבדנו על חזרות ועל הדרך למצוא נקודות משמעותיות בתוך הטקסטים, להבין נקודות מפנה ומה הטכניקות היעילות להעביר את הרצונות שלך לשחקן. במקביל הקים צוות ארט סט באולפן (שהפרופס שלו השתנה על פי התסריטים השונים). כל במאי קיבל סצינה של כשתי דקות שאותה ביים בסופו של דבר על הסט, עם שלושה שחקנים. שם עבד צוות הפקה חיצוני שכלל צלם, תאורן, שני אנשי סאונד ואיש ארט.
לכל במאי התלווה אחד הקולגות ששימש עוזר במאי, כששאר התלמידים התפצלו לחדרים אחרים של חזרות, עריכה וכד'. בשלב הצילומים הייתה התעסקות מעניינת מאוד בהעמדה מול מצלמה וכיצד להוציא מהשחקנים את המקסימום בלי להכתיב להם את המיקומים על הסט באופן שרירותי. אחת ההמלצות המעניינות ביותר הייתה לתת לשחקנים עמדה ראשונה ולתת להם לנוע לבד, ורק אחר-כך לעשות תיקונים ולא לקבוע להם את כל המסלול מראש.

בסופו של דבר הקטעים שצילמנו נערכו באחד ממכשירי ה-avid של בית הספר על ידי Garrett, עורך חביב כבן 70 (תתפלאו יש בעולם עורכים מעל גיל 40) וביום האחרון צפינו בכל התרגילים יחד וקיבלנו הערות מהמנחה.

אחת ההפתעות הטובות שלי היו אנשי הצוות. אני ציפיתי שאת התרגילים יצלמו תלמידים של בית הספר, אבל כאמור, הקורס הזה בחר לשכור בצוות חיצוני. פרט לצלם שלא התקרב לרמה של השאר, כל אנשי הצוות שפגשנו היו ברמה טובה (כמובן לא ברמה של צוותי הפרסומות בארץ ובכל זאת).

אז מה אני לוקח איתי מהקורס הזה?
ניסיון ראשון בבימוי טקסטים של יותר משלושים שניות, שזאת חוויה בפני עצמה, הבנה עמוקה יותר של הקשר בין שחקנים לבמאי ולמצלמה, ובעיקר משב אוויר אנגלי קריר ורענן שממלא את המצברים ומרוקן את הכיס. מקווה לחזור לביקונספילד בשנה הבאה.