השאלון של פופלבסקי: עופר גולן (פרסומאי)

תכירו את עופר גולן, 16 שנה איש קריאייטיב ופרסום (הכי חד טושיבה), 4 שנים כמורה למיתוג אתגרי, כיום בעלים וחבר בצוות הייעוץ האסטרטגי POW Think Band (הרכב מקצוענים מתחומי המיתוג, החדשנות, העסקים והטכנולוגיה הפועלת כמו להקה), 364 ימים כ"קפטן" המנהל יומן מסע אישי בפייסבוק. בשאלון גולן מותח ביקורת חריפה על התחום, כפי שתקראו בהמשך.

תחנת רדיו אהובה בנסיעה
גל"צ. דיבורים הופכים בשלב מסוים למוזיקת רקע שמרגיעה אותי. אני לא מתרכז בתוכן שלהם אלא בניגון של הדובר, באינטונציה שלו, בכוונה האמיתית או השקרית מאחורי המילים שלו. וזה ממש לא אכפת לי על מה מדברים כל עוד יש את הפקה פקה הזה. לעיתים בודדות גם תוכן הדברת עצמו תורם להרגשה שלי ומשכיל אותי וגם אז, אלו השטויות הגדולות ביותר שעושות לי את זה כמו פוליטיקאים או יועצי עתידות למיניהם.

דיסקים באוטו
ACDC, תופעת דופלר, meddle pink Floyd, בוב דילן Oh mercy, שלום חנוך, Limp Bizkit, Miles Davis Doo Bop.

ווליום באוטו ו-ווליום בחיים האמיתיים
10+ 1 כי תמיד אפשר יותר חזק ואם הווליום באוטו מגיע לעשר עד אני מתגבר אותו עם הקול שלי. בחיים האמיתיים אני נע בין אפס ל-אחת עשרה. מעדיף את הקטבים. גם שקט מוחלט הוא 11 עבורי. 11 זה אחד מעבר למה שאפשר לצפות. כמו בחשיבה על רעיונות. תמיד יהיה אחד יותר פשוט. יותר נקי. יותר מזוקק. יותר בן זונה. הרעיונות הכי טובים מחכים אחרי הספרה 10.

עוד בשאלון של פופלבסקי: אליאב אללוף // רני בלייר // רוני אפלבוים

פקק או כביש מהיר
פקק הוא דבר זמני ארעי כמו שדה תעופה. כולם בתנועה ממקום למקום. אבל בסלואו מושן. עושה לי טוב לראות אנשים בתזוזה מאחר ותמיד מלווה אותי תחושה שאין לי ממש שורשים. שאני צועני. פקק נותן לי הזדמנות לראות אנשים אחרים בתנועה לידי ולהרגיש בסדר עם עצמי.

ליד מי היית שמח להיתקע בכביש סגור לתנועה ומה היית אומר לו
טרוויס ביקל. הדמות ששיחק רוברט דה נירו בסרט "נהג מונית". דמות בודדה שהר הגעש שבה מתפוצץ לאחר שניסיונו לקיים דיאלוג עם העולם, נכשל. הייתי שואל אותו אם הוא פנוי וכמה תעלה לי נסיעה הלוך וחזור לגיהינום הפרטי שלו. דמות האנטי-גיבור ובכלל, אנשים שהם סירי לחץ רגשיים שאינם מסוגלים או חוששים לתקשר עם הסביבה מרתקים אותי. האמת הפנימית והסובייקטיבית של אדם שבוערת בו ומחפשת חורי יציאה, פתחי מילוט, מרתקת אותי. אולי בגלל שבמשך 16 שנים עסקתי בניסיונות של חברות ומותגים מלאי כלום ובולשיט לתקשר באופן רגשי עם הקהל כך שהוא ירצה לקנות אותם ולהאמין להם. והוא לא.

מה "מתדלק" אותך?
סולו הגיטרה בהופעה חיה של דיוויד גילמור Comfortably Numb, טרילוגיית שר הטבעות, כשאני עם הגב לקיר. כשאין לי ברירה, שהכול חסום וצר, אז אני פורח. בפרזנטציה שבה המחשב לא עולה, בהרצאה שבה הסטודנטים לא מביעים עניין, בראיון עבודה שבו שכחתי מה לומר, בשלוש שעות לפני הגשת קמפיין כשאין לי מושג מה לעשות, בבלמים של החיפושית שלי בגיל 18 שלא עובדים בגשם. כל אלה מקומות שבהם אני פותח את מבערי האילתור שלי. אין לי מושג מה יהיה וזה מרגש אותי בטירוף. אני אוהב לאלתר, לצוד השראה מהאויר, לשחק בקוביות שיש לי וליצור משהו שלא הייתי משיג באופן נינוח.

איזה טרמפיסט/ית היית שמח להעלות לרכבך לנסיעה
המורה דניאלה מכיתה א'. אני חייב לדעת בדיוק מה היה שם כי שם הכול החל. המורה דניאלה שהתכתבה עם ההורים שלי ודיווחה להם בכל יום על מעללי והם דיווחו לה על תגובתם. אני מתכוון למרד הילדות שלי בממסד, בהורים ובכל מה שזז. מרד שבער שנה תמימה בה הרבצתי, התחצפתי, שיקרתי, תחמנתי, גנבתי ובעיקר איחרתי למסדר בבוקר. מרד שדוכא ביד רמה בבית ובביה"ס, ירד למחתרת עד 1985 עם פליטת הכדור בקורס קצינים והתעורר לחיים אז.

גרפיטי מעניין שראית בדרך
ראיתי את הרצל עם כיתוב "לא רוצים לא צריך". מבריק. מעביר בדיוק את העלבון האישי שלו לנעשה כאן. אם הייתי יודע לצייר גרפיטי הייתי מצייר בכניסה לבתי קברות את המילה "Hell yes" עם פרחים ושדים.

עוד בשאלון של פופלבסקי: אליאב אללוף // רני בלייר // רוני אפלבוים

מי מדליק לך אורות גבוהים וממה אתה מסונוור?
אמא שלי מדליקה לי אורות גבוהים. גם שהיא לא לידי. אני שומע אותה ואת הפחדים שלה שנטועים בי. שעוצרים אותי. שמבלבלים אותי. שגורמים לי לשקר. ואני הייתי מכור לשקרים עד לפני לא זמן רב. אני מסונוור ממקוריות. מאמת צרופה. מהאמת שלי. מאנשים שמקרינים אמת כמו טום וויטס, דיוויד בואי, פורקיופיין טרי, פינק פלויד, פיטר מרפי.

צומת T ואיך אתה בלקחת החלטות?
צומת T לפני 341 יום בפנייה לכיוון לא נודע (אל עצמי) ונטישת עולם הפרסום. נמאס לי לשקר, נמאס לי ליצור תחפושות-כזב רגשיות ולקרוא לזה 'קריאייטיב' עבור אנשים שמשקרים למחייתם. בעלי מותגים ואנשי שיווק שמעוניינים רק במשאיות של כסף בחנייה. מיתוג בעיניי הוא חשיפת הנשמה של החברה והעסק וברוב העסקים והחברות איתן עבדתי גיליתי רואה חשבון במקום נשמה. הכיוון החדש אליו אני שט (יומן הקפטן שלי בפייסבוק נוצר לטובת תיעוד הדרך וכתחליף לפסיכולוג) הוא הלהקה בה אני שותף, Pow Think Band, בה חברים אנשים מרתקים מתחומים שונים משלי (טכנולוגיה, חדשנות, פיתוח עסקי) וביחד אנחנו מוצאים ומנגנים עם הלקוחות שלנו את מוזיקת הנשמה של החברה/ארגון שלהם ומוציאים אותה לאור בצורת אסטרטגיות עסקיות. העיסוק במציאת האמת האישית מרתק אותי ויש לי זכות לשמש כמנטור עבור אנשים שאני רוצה ללוות בצמתי החיים שלהם. את שואלת על החלטות, אני לא טוב בלקחת. אני טוב רק כשהמציאות נוגחת בי או כשמשהו בתוכי כבר לא יכול לספוג יותר ואז אני פועל. לא מחליט ופועל בהתאם, רק פועל. אינטואיטיבית. אינסטינקטיבית.

פנייה אחת לא נכונה
לא יודע אם טעות אלא משהו שעשיתי כמעט בכוונה. כשלחצתי על ההדק של הרובה ופלטתי שלושה כדורים שהעיפו אותי מקורס קצינים, זו נראתה כמו טעות בתוכנית האב להיות קצין. הרגע הזה של הלחיצה, מגע ההדק והכדורים שהשתוללו בחדר הקטן בין החברים שלי, זה רגע מכונן שבו ידעתי שחיי מקבלים אזימוט חדש.

ה-GPS של חייך
עד לפני 341 ימים רשמית ומשהו כמו 41 שנה באופן לא רשמי ניווטתי לפי הפחד שלי מעימותים, מדיאלוג, מהקשבה. כעת על הגה הדוגית שלי יש אותי ואת הפחד הישן אבל ביחד. זוג יונים. רוב הזמן הוא עסוק בלהקיא בגלל מחלת הים שלו כך שאני קובע לאן באמצעות הרטבת האצבע והנפתה אל מול הרוח.

מה מסמן לוח השעונים ואיך אתה עם הזמן שחולף
אין לי לוח שעונים. מעולם לא היה. תמיד הייתה לי הרגשה שזה לא חשוב ובזתי לאנשים שמדדו הכול, שהתחשבו במגבלות ובחוקים. "עד כאן" היה הביטוי שממנו רק התחלתי לחיות. בשנים האחרונות אני מגלה שאכן יש לי לוח שעונים אבל אחד שלא סוגר אלא פותח אותי. זה לוח השעונים של הזמן שצורתו כצורת הקמטים ליד העיניים שלי, בסנטר ובצידי הפה. אני מת עליו. הזמן שחולף רק משביח אותם. מעמיק אותם. ואני מגלה כל יום שעון חדש. כיף גדול.

הבהובי מצוקה
עלבונות אישיים חדים ומחסור באנרגיה יצירתית מטרידים אותי באופן קבוע. וכשהם קורים הם אפילו לא נותנים לי חסד של אזהרה והבהובי סכנה. בום טראח! משתלט עליי החושך והאוויר יוצא ממני. כמו האגרוף בבטן שמקבלים בזמן ירידה ברכבת הרים. אבל עם הזמן למדתי שעלייה נוספת על הרכבת מאפשרת לי להתחיל לשחק בסכנות הללו ועם הזמן גם להפוך אותם למעין רוגטקה שמעיפה אותי שוב למעלה. אני קורא לזה "תותים וקצפת".

תמרור אהוב במיוחד ואיך הוא פוגש אותך
תמרור אין כניסה. פשוט מבקש ממני להיכנס. אין כמו ההתרגשות שמעניק לי המעשה הזה. האסור. אני מאמין שהמקור למשיכה שלי אליו נמצא אצל סבא גדליהו שלי, ימאי, פורע חוק ובנדיט לא קטן ששיחק עם החוקים כרצונו. משהו ממנו חי אצלי 24/7. מצד שני, גם מעברי חצייה עושים לי את זה. אין אחד שאני לא עוצר בו כדי שאנשים המחכים לצידו יעברו. המבטים המתפלאים שלהם גורמים לי להרגיש שאני בנאדם יותר טוב.

הבאמפרים בחייך. מה גורם לך להאט?
אני. אני זה שבולם ואני זה שגם מאיץ על הבמפרים כדי להרגיש את הניסיונות שלי לעצור את עצמי. מעין דיאלוג שכזה. לפעמים אני עושה טעויות בכוונה רק כדי להאט את קצב הנסיעה. למשל, בהרכבה של רהיט של איקאה אני משתמש בברגים לא נכונים למקומות לא נכונים. ואז מתחיל שוב. באמפר נוסף שאני מכיר אצלי הוא הצורך לעשות הכול פעמיים. ולא רק בהרכבת רהיטים.

כמה אתה רחוק אתה מהיעד?
אין יעד. יש רק דרך. שלא תיגמר לעולם. אמן.

עוד בשאלון של פופלבסקי: אליאב אללוף // רני בלייר // רוני אפלבוים

השאלון של פופלבסקי – מדור ראיונות חדש במזבלה של מעיין פופלבסקי. קופירייטרית ועורכת תוכן בת ככה וככה, מחפשת תשובות לכל מה שעובר לה בראש. השאלון מורכב ממספר שאלות קבועות, כאשר בכל שבוע יעלה במזבלה שאלון עם דמות מובילה אחרת בתחום הפרסום, שיווק, תקשורת ועוד. לפניות למדור הקליקו כאן.