בלוגים ובלוגינג ברנז'ה

אריאנה מלמד נכנסת לאח הגדול VIP ותובעת מהבלוגר עומרי חיון 60,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע

עומרי חיון, צילום יח"צ
עומרי חיון, צילום יח"צ
מחפשים עבודה? לוח הדרושים של המזבלה

עיתונאית ידיעות אחרונות לשעבר אריאנה מלמד (כיום בהארץ), דורשת מהבלוגר עומרי חיון כ-60,000 ש"ח, וזאת לאחר שבתחילת השבוע חשף כי מלמד עתידה להיכנס לבית האח הגדול בעונת ה-VIP אשר תשודר בחודש הבא בזכיינית ערוץ 2 קשת. מלמד שיגרה הבוקר באמצעות עורך דינה שלומי וינברג מכתב התראה בטרם נקיטה בהליכים משפטיים כנגד חיון, לצד דרישה לפצותה בסך של 60,000 ש"ח לצרכי פשרה בלבד וזאת לאור דברי לשון הרע אשר לטענתה חיון פירסם בבלוג.

חיון, אשר רמז באתרו כי מלמד תצטרף לאח הגדול משיקולים פינננסים, כתב: "בתור אחת שביקרה את האח הגדול באופן יומי, יצאה נגד מגיש התכנית ועכשיו הולכת להשתתף באותה התכנית יותר מראוי שתעלה השאלה האם הסכמת לוותר על העקרונות שלך בשביל להרוויח כסף. חשפת בפייסבוק שהתפטרת בדרמטיות מידיעות אחרונות ולפי החודשים האחרונים לא נראה שהפכת לכתבת ראשית ב"הארץ" לכן מותר ואף רצוי לעלות את השאלה – איך אדם כמוך מסכים להצעה כספית של הפקת האח הגדול – האם זה בגלל שכרגע אין לך עבודה מסודרת? שאתה בצד המסוקר ולא המסקר יותר מראוי לעלות את כל הזוויות. מהצד שלי אף אחד לא ניסה לקבוע עובדה על הבחירות שלך בחיים אך יש מקום לדון בסיבה. אפשר גם לתקוף ולהשמיץ או שאפשר כבר להבין שברגע שאמרת "כן" לריאליטי הנצפה בישראל את כבר לא רק כתבת. שיהיה יום נהדר."

המכתב של אריאנה מלמד

המכתב של אריאנה מלמד

אריאנה מלמד, כתבה לפני כשעה קלה בפייסבוק: "פייסבוק הוא המקום היחיד שבו אני יכולה להבטיח שדברים שחשוב לי לומר ייאמרו, ושמה שלא יהיה – לא יוציאו אותי מהקשרי. התחרות בין אתרי החדשות והרכילות על מי מפרסם שטויות-במיץ ראשון, גרמה כבר לא מעט נזקים לעיתונות בארץ, אבל כעת היא גורמת נזק לשמי הטוב, ואי חייבת למנוע אותו מפני ששמי הטוב הוא כל מה שיש לי בעולם (חוץ מהמשפחה הנהדרת שלי, כפרה על כולם, כאן ומעבר לים).

זה התחיל אתמול בפרסום שקרי של עמרי חיון לפיו אני מחוסרת עבודה ומשום כך פניתי ל"אח הגדול". שטויות: מאז ינואר אני כותבת ב"הארץ", מנחה סדנאות כתיבה, עובדת על ספר – וכן, נלחמת באוברדראפט ענק שהוא פרי יצירתה של קבוצת ידיעות אחרונות. איך? כי כשהתפטרתי, וביקשתי שיתקנו עיוות בן 14 שנה בפנסיה שלי, עיוות שעורך "ווינט" יון פדר הכיר בו וביקש לתקן בעצמו ולא הצליח, נעניתי בסוג של לך ושוב מכאיב, למרות שביקשתי והתחננתי וכו'.

נאלצתי להכניס לתמונה עורכת דין לדיני עבודה, עו"ד אורנה לין. בפגישה עם מנכ"ל ידיעות אחרונות, אחרי שהתברר של וויינט כלל אין סמכות לדון בבקשות שלי (!) , כמעט שלושה חודשים אחרי התפטרותי, הוסכם כי חייבים לי סכום של 42000 ש"ח. חייבים לי הרבה יותר, אם מחשבים כמו שצריך את ההימנעות שלהם להפריש 7% משכרי גם לקרן השתלמות וגם לביטוח אבדן כושר עבודה, אבל כבר לא היה לי כוח להילחם.

ה-7% האלה? נולדו בחטא. הם חלק משכרי מאז שנת 2000. מאז השנה בה הוקם ווינט. הייתי שם לפני שעלינו לאוויר, האמנתי לאנשים הטובים שם שלא ידפקו אותי בניגוד לחוזה, שלא ידפקו אותי בפנסיה ולא יווצר מצב שבו אני, מכל העובדים, מקבלת פנסיה רק עבור 70% משכרי כשהיתר מוצג בתלוש כ"שעות נוספות" או "שכר סופרים" או שקר כלשהו, כמקובל בידיעות אחרונות. הרי אין שעות לעיתונות, בטח לא לדיגיטלית: כשמעירים אותי ב – 0:200 להודיע שאפריים קישון ז"ל נפטר וצריך מייד הספד, אני מקבלת שעות נוספות? הצחקתם אותי קצת).

עיתונאים הם עובדי קבלן. מאז 1984, עת החלה מסורת החוזים האישיים בענף, מצבם הוא כזה: אין להם קביעות. שנים רבות מדי לא היה להם איגוד מקצועי. זו משרת אמון, אבל אף אחד לא מבטיח לך תמיכה של המו"ל כשאתה מסתבך בתביעת סרק של גורם ענק. התנאים הסוציאליים הם המינימום ההכרחי בחוק. המשכורות זעומות, ורוב הקולגות שלי עושים סוג של השלמת הכנסה בקבלת תשורות מגורמים יחצניים. כן, המון עיתונאים נוסעים כל הזמן לחו"ל. על חשבון המערכת? מה פתאום. במסגרת השכר? תחלמו: כשמגיעה נסיעה יח"צנית, כתבנו נשלח לראיין איזו כוכבנית על חדשה, מקבל טיסה ומלון חמישה כוכבים מהיח"צ של הכוכבנית וחוזר עם "סיפור", כלומר – כלום וחצי, ומרגיש סבבה. זה האדרנלין הזול עליו חיים רוב העיתונאים. אני לא.

המכתב השני: "איומים על מרשתי"

המכתב השני: "איומים על מרשתי"

בשנותי ב"ידיעות אחרונות" וב"וויינט" נסעתי בדיוק 3 פעמים לעשות ראיונות לגיטימיים לגמרי, בלעדיים וחדשניים עם ז'וזה סרמאגו בלנזארוטה, ג'ון אירווינג בוורמונט ואפוסטולוס דוקיאדיס – הסופר הכי צבעוני שיצא לי לפגוש בחיי – באתונה. זהו: בכל שלושת המקרים ביררתי קודם לכן חזור וברר, ויעידו על כך עורכיי וגם מנחם פרי, אם אי אפשר לעשות את זה בטלפון במקום לנסוע, כי אני לא אוהבת את הפרקטיקה. בווינט מעולם לא הוצע לי לעשות דבר כזה: כל מנהלת חשבונות של האתר יצאה לנסיעה יחצ"נית וכתבה משהו מגומגם לתיירות, אבל אני – לא. לי לא החזירו אפילו הוצאות נסיעה לכתבות לגיטימיות בערוצים לגיטימיים. חמש שנים גם לא שילמו הוצאות טלפון, בניגוד לכתוב בחוזה. והיו עוד עניינים מחפירים, כמו העובדה ששכרי לא הועלה במשך 14 שנה באגורה אחת. פשוט ככה. ובכל פעם שהיו קיצוצים רוחביים, התחננתי על נפשי שיוותרו לי, בגלל שאני מפרנסת יחידה לשני ילדים עם צרכים מיוחדים.

למה המשכתי לעבוד שם? כי היתה לי, עד לנקודה מסויימת, חירות המחשבה. כי בגילי לא קמים ועוזבים. כי אני מאמינה בעתידה של העיתונות הדיגיטלית. כי מדי פעם היה נעים לשוחח עם מישהו מעמיתי. כי עד לנקודה מסויימת, יכולתי להציע פרוייקטים מטורפים ולראות אותם קורמים עור וגידים. אבל ביום שבו המחנ"צ התאחד, ואני בעלת טור פוליטי שמתברר שהוא הולך ותופס תאוצה, ומאמרים שנכתבו בו כבר נלמדים בשיעורי אזרחות בתיכונים ובפוליטיקה-וממשל באוניברסיטה – ביום הזה אומר לי העורך , כשאני מבקשת לכתוב טור שכותרתו "כל החסרונות של ציפי לבני וגם כמה יתרונות", שזה לא יקרה כי זה לא מתאים ולא רלוונטי.

מאחורי זה עומד מארג אינטרסים ביזנטיני של מו"ל שמעורבותו הפוליטית ידועה, וזה בסדר: כל כלי תקשורת רציני בארה"ב מכריז על מחויבותו הפוליטית ומתנהג בהתאם, נגיד פוקס ניוז שתמיד יהיה רפובליקני ויהי מה, וניו יורק טיימס שתמיד יתמוך במועמד הדמוקרטי לא משנה כמה הוא אפס. האנטי-ביביות של נוני מוזס היתה ידועה לי יפה וגם יש בה סוג של צדק, אבל לא לפרסם טור על המחנצ? במי זה פוגע? מה עומד מאחורי זה? כשאתה לא מבין את מארג האינטרסים של מו"ל ואתה תלוי בו לפרנסתך, מתחיל לפעול צנזור פנימי. אדם אומר לעצמו, על זה אני לא אכתוב. למה להסתבך? ועל זה אכתוב ככה וככה, אולי מישהו ישים לב וייתן לי בונוס.

אריאנה מלמד - פייסבוק

אריאנה מלמד – פייסבוק

וזה ה כ י מסוכן לחופש העיתונות. לא הצנזורה הצבאית ולא האינטרס המולי ואפילו לא ישראל היום, תועבה – הצנזור הקטן והאינטרסנט והמבוהל שיושב בפנים בתוכו של עיתונאי הגון, והופך אותו לזבלה עם כוח להשחית. המון כוח. הדברים ידועים: בפעם הראשונה שאמרתי אותם בפומבי זה היה בעיתון "חדשות" בדיון עם עמוס שוקן. 1989. כתבתי על זה, התווכחתי עם חברים על זה, וההכרה הזאת בנקיוני מצנזור פנימי נתנה לי כוח לכתוב כפי שאני כותבת – או כפי שלימדני מורי ורבי אורי אבנרי , כפרה עליו – ללא מורא, ללא משוא פנים. אז הלכתי. ואז התחילו לנקום בי: עד היום כספי הפיצויים שלי לא נכנסו לבנק. ואז – אתמול – הופיעה שמועה על האח הגדול, שכרגע היא שמועה מופרכת. ופוסט אצל עומרי חיון שטען שאני מחוסרת עבודה.

וידיעה בוואלה שבה נטען כי למעשה לא התפטרתי אלא פוטרתי בשל עלות גבוהה ותפוקה נמוכה – אני שכתבתי יותר טורים לשבוע מכל פובליציסט עברי אחר חוץ מאליעזר בן יהודה (אבל הוא היה הבעלים של העיתון שלו, כן?), ואני צריכה להילחם בשמועה כי היא גורמת נזק לשמי הטוב והיא הכי שקרית בעולם ואני לא יודעת במי אני נלחמת. והבוקר מתקשר דוד אברהם מוואלה להגיד שיש בידו מכתב הפיטורין שלי שכתוב בו ככה וככה, ואני מבקשת שישלח לי במייל, וזה לא מכתב הפיטורין האלגנטי והלקוני שלי אלא התכתבות פנימית עם יון – שחשבתי שהוא חבר שלי – וערן טיפנברון. הרבה אחרי מכתב הפיטורין, אותו שלחתי לדוד.

ועכשיו הם מעלים ידיעה שאינני יודעת מה יהיה בה ואיני יכולה לשלוט בחומריה, כי ככה זה עיתונות דיגיטלית בתחרות חזירית-קפיטליסטית שבה כל אחד יכול להפוך מאדם לחומר גלם ברגע. ולכן הפוסט הארוך הזה, ותודה על ההקשבה למי שהקשיב. עד כאן העובדות, תפרשו כפי שאתם רוצים. אה, ואני לא חומר גלם של אף אחד, אף פעם".

הסטטוס פורסם במקור בפרופיל הפייסבוק של מלמד.

מחפשים חברת אחסון וענן אנושית?
המזבלה ממליצה על האחים ב-Expim

תגובה באמצעות פייסבוק

3 תגובות