בלוג המזבלה
המוסד לביטוח לאומי (התמונה באדיבות דה מרקר)
המוסד לביטוח לאומי (התמונה באדיבות דה מרקר)

סטטוס ויראלי: בעקבות המקרה המצער של משה סילמן, הרשת מוצפת בסטטוסים עם סיפורים אישיים על התנהלותו הרשלנית של המוסד לביטוח לאומי

המקרה המצער של משה סילמן אשר הצית את עצמו במהלך ההפגנה בתל אביב מביא לגל שיתופים אדיר בפייסבוק בו גולשים נפגעי התנהלותו הרשלנית של המוסד לביטוח לאומי לחשוף סיפורים אישיים ומצערים. אחד הסטטוסים הויראלים של השעות האחרונה הוא של דניאל קדם, לשעבר משלמור אבנון עמיחי. דניאל כותבת בפייסבוק:

"לא סטטוס לאנשים באמצע אוכל, נשים מניקות, ובעלי לב חלש. בענייני ביטוח לאומי כדלקמן. לפני 11 שנים בדרך לעבודה נפגעתי בתאונת דרכים. נסעתי על אופניים פגע בי רכב וברח. לא זכרתי כלום. כיוון שהפוגע ברח לא הייתה חברת ביטוח פרטי כלשהי לפנות אליה וכיוון שהעדתי שאני לא זוכרת נשללה הלגיטימיות שלי לתבוע את "קרנית" או "אבנר" שכן הוגדרתי בחוק כתאונה עצמית. על כן נותרתי מול המע' היחידה שעשויה להגן עליי: ביטוח לאומי. אבל לפני שמחת בית השואבה של ביטוח לאומי נחזור אחורה. שלב א'בחורה בת 20. אקטיבית. עבר היסטורי של אתלטיקה קלה. בריאה.

המוסד לביטוח לאומי (התמונה באדיבות דה מרקר)
המוסד לביטוח לאומי (התמונה באדיבות דה מרקר)

שלב ב', לפנות ערב חג שבועות, רח' לילנבלום, הרחוב שומם, מישהו אחד לא שם לב, נבהל וברח. הטחול התפוצץ בבטן, הכליה השמאלית נקרעה, חצי פנים שמאל מגורד עד העצם. עובר כך וכך זמן ושני עוברי אורח מוצאים אותי ומתקשרים לאמבולנס. בינתיים יותר מידי דם זורם מהאיברים הפגועים אל תוך חלל הבטן. רמת הקרישיות של הדם עולה, וכל זה מתחיל לזהם את הריאות. קריש הדם פוגע בעצבים וגורם לנזק פרמננטי למע' העצבים בצד השמאלי של הגוף. שלב ב'- בית חולים.
ניתוח חירום של פתיחת בטן. מה זה. זה שלוקחים סכן ופותחים הכל. מלמטה עד לאיפה שכבר אי אפשר יהיה ללכת יותר עם מחשוף. חדר התאוששות. הריאות קורסות. שואבים את הריאות 3 פעמים. זה יותר כואב מפתיחת בטן. איכשהו זה נגמר.
עכשיו רק ללמוד ללכת מחדש. לחכות שיגלידו לי הפנים. לשקם את מה שנשאר משרירי הבטן. להתעלם מהכאב הקבוע בכתף שמאל (זה רק עצב). לצחוק על כל תופעות הלוואי של אחרי. לקבל את זה שלי אסור יהיה לקחת גלולות נגד הריון. לקבל את זה שהגוף השתנה.

שלב ג' – ביטוח לאומי: ועדה. הצגת מסמכים. ועדה. עוד מסמכים. ועדה. חוקר של ביטוח לאומי. הצגת מסמכים. חצי שנה עוברת. (עדיין אסור לעבוד בהוראת בית חולים). מבחינה תקציבית אין שום גוף שממן את התקופה הזו. הו אמא. שנה. כלום. חוזרת לעבוד. שוב וועדה. תורי ענק של אנשים שרבים אחד עם השני על המס'. רופאה של הביטוח שמשפילה אותי ולוחצת לי חזק על הבטן איפה שהצלקת. הנה אני בוכה בלי קול. בחוץ עם קול. שוב החוקר – למה את עובדת? שנה וחצי. שנתיים. סוף סוף מגיעים אחוזי הנכות הצמיתה שנקבעו לי: 20%. למה? כי 21% זה תמיכה חודשית לכל החיים. 20 זה חד פעמי. בזמן שעבר עד שנקבעו אחוזי הנכות אני כבר לא זכאית לקבל תמיכה לחזרה לעבודה (כי חזרתי כבר).

אחרי כמה שנים קיבלתי מכתב עיקול של חשבון הבנק שלי, ועיכוב יציאה מהארץ בגלל חוב לביטוח לאומי. על איזו תקופה? נכון. החצי שנה ששכבתי בבית אחרי התאונה. זהו, זה ככה להרטיב את הגרון".