בלוג המזבלה

מאיר תנוח על משכבך בשלום

באפריל 2005 פורסמה בעיתון העיר כתבה מאת רותם ירושלמי וזיבלונכם הנאמן על מאיר כהן, קבצן שקלים וסיגריות המוכר לתל-אביבים בכינויים "מאיר תהיה בריא", "מאיר יש'כה שקל", "מאיר אתה מכיר אותי" ועוד רבים וחריגים. עד לאותו פרסום, ספק אם מישהו היה טורח לכתוב על מאיר בעיתון. אבל אנחנו, שהכרנו אותו בתור מירה'לה מאז יומנו הראשון בביה"ס היסודי, לא הרפינו מעורך העיתון עד שניאות לפרסם את הכתבה.

בפברואר 2007, כמעט שנתיים אחרי פרסום הכתבה, הלך מאיר לעולמו.
היום, פברואר 2008, שנה אחרי מותו, אני מפרסם את הכתבה כאן במזבלה.

להגדלה קליק על התמונה:
מאיר כהן, תהיה בריא, יש לך שקל? אתה מכיר אותי

אם לא בראש שלכם לעבוד היום, אתם מוזמנים להמשיך הלאה לכתבה המלאה והלא מצונזרת.

סליחה

אני מתנצל על האפליה המזעזעת, אבל רק תל-אביביים אמיתיים, שנולדו וגדלו בבועה הלב תל אביבית, שנהנים וסובלים מהעיר הזו למרות הכל, שממשיכים לאכול סושי על אף המיתון במשק, שעמדו לצידה בנפול הסקאדים העיראקיים ולא נסעו במקרה לחופשה באילת. לא אלה המטיילים מדי שישי אחה"צ בשינקין, אלא שכמותנו, המתאבלים על המחסור בחנייה, יוכלו להבין את הכתבה כפי שהיא רוצה שיבינו אותה.
אתנצל גם בפנייך, מושבניקית חמודה. את, שהולכת לכל מצעדי הראווה\גאווה\אהבה\שעווה\תועבה, מוציאה בכל ערב את הכלב לטיול בשדרות רוטשילד ואפילו מרימה את הקקי שלו, (את) לא תל אביבית אמיתית. נכון, פלורנטין עם שותפים זה תל-אביבי היום, אבל הביני, תל-אביב, הלא היא אחוזת-בית מיסודה, אינה עיר של שיק אלא עיר עם חזון עתיק.

יש לך שקל?

ההיכרות הראשונה שלי עם מאיר, גיבור הכתבה, הייתה מתישהו בשנות השמונים. ברחובות תל אביב של אז שוטטו עוד כמה "יצורים" מהמין ה"משוגע". אתם זוכרים אותם? הפסיכים המקומיים שלנו? אלו שמשמרים את ציביון העיירה בעירנו אפופת העשן.

ארוז במדים תקניים של הפועל תל אביב הוא נהג לרכב על אופניים בצבע אדום בוהק. יד אחת אוחזת ברפיון בכידון והשניה תומכת בעזרת הכתף ברדיו טייפ דאבל-קאסט רעשני (שנות השמונים כבר אמרנו?). כשהייתי קטן, הוא נישק אותי בדיוק במקום בו מתחברות השפתיים עם הלחי הימנית. יום אחד נמוג – מבחינתי בלעה אותו כנופיה צהובה של אוהדי מכבי שרופים.

המכשפה הזקנה עם השיער הלבן שעוד לפני עידן אספני הפחיות והבקבוקים לפיקדון דידתה במסלול שינקין – קינג ג'ורג' – דינזגוף סנטר עם עגלת הקניות ותכולתה המסתורית.
מעוררת חלחלה בכל ילד סקרן, בעזרת מבט מזוגג ומלא רוע, הייתה מניסה אותנו אל גינת שינקין הטובה והמוכרת, עם מזרקת מים ארוכה להפליא ועבשה להפתיע, שם יכולנו להציץ לעברו השני של רחוב יוחנן הסנדלר.

במקום בו כיום ניצבת בגאון "פיצה עגבנייה" הייתה מכולת גרוזינית עתיקה ולצידה קבצן המתחזה לחרדי עם קביים, שברשרושי המעות בקופסת השימורים העתיקה שלו, הבהיל אותנו עד החסרת פעימה.

ומה לגבי הזקנה המרירה עם השק על גבה והפנים עמוסי הזיפים? היא, שנהגה לשוטט במנהרות התת קרקעיות (שגם הן כיום רק חלק מההיסטוריה התל-אביבית) של כיכר מגן דוד ברחוב אלנבי ושבילדותי אף הבחנתי בה מטילה את מימיה בין המכוניות החונות בחניון הכרמלית, פוקדת את סיוטיי גם בימים טרופים אלו.

במגרשי הטניס לשעבר, שהיו כמובן סמוכים למגרשה המיתולוגי של מכבי תל-אביב ברחוב מכבי, נהג להסתובב בחור דשן שלא חדל לצווח: "סוגרים את הים! סוגרים את הים!" בקול צייצני-צורמני. מה רבה הייתה ההפתעה כשנוכחנו לגלות שהוא שחקן טניס מחונן. מה עלה בגורלו? האם חומת האדישות התל- אביבית התישה גם את נביא הזעם הזה?

נדמה כי האנטי גיבורים של היום אינם המסכנים של פעם. בימינו הנועז ביותר מביניהם הוא חירש – אילם שישן בליבו של רחוב הומה או לכל היותר חולה שחפת שמסכן את חייו בצמתים מרכזיים ודואג לפרנסת הפחחים. פעם הם היו גם בדרנים, ואני בטוח שבמודע.

למזלנו, עוד נותר בדרן אחד, יחיד ומיוחד, קבצן פעלתן ושרלטן, הלא הוא מירה'לה – האיש הגבוה, מופשל המכנסיים שמבקש מאתנו שקל ומסתובב לנו בין הרגליים. זה שהגדיר מחדש את המושג שוטטות. יש המספרים כי נתקלו במירה'לה באחד מרחובות עירנו וכדי להקדים תרופה למכה פנו אליו בתחינה נואשת לשקל ומבלי להניד עפעף שלשל גיבורנו מטבע נוצץ אל כף ידם ושלח אותם לדרכם.

הוא בחור די מריר, בלשון המעטה, אבל לעתים הוא מחייך, וכשהוא מחייך נחשפת מערכת שיניים לא משוכללת ולא מהמפתות שנראו בחיי הלילה של עירנו, שני סוגרי ענק נמתחים בלחייו, עיניו נמלאות באושר ילדותי והבעתו הכללית אינה מפורשת אחרת מ"מבסוטה לאללה". החיוך הכמעט ילדותי שלו אומר בנונשלאנט מפתיע: "אני יודע כמה דברים על העיר הזאת. אני יודע מאיפה באתם ולאן אתם הולכים".

אבי טבוך, אחד מנהגי המוניות האדיבים של "מוניות בלפור", מעיד בחיוך נוסטלגי:
"הם באמת נעלמו. פעם הייתי רואה את כולם לפחות פעם ביום, בייחוד את ברי המשוגע".
ברי המשוגע?
"ככה קראו לו, לאוהד השרוף של הפועל שנסע עם האופניים שלו בכל העיר, עם טרנזיסטור על הגב.
"הוא היה מצחיק, היה מוציא מהפה קולות של ציפורים, בול ציפורים! אתה זוכר חסון?" הוא פונה אל חברו, הסדרן.
ומה עם מאיר?
"מאיר המשוגע? כל לילה הוא מסתובב פה. אנחנו מזמינים אותו לקפה, מדברים אתו על ספורט. יש לו ידע עצום בספורט, ממש גאון. הוא יכול לפרט לך בע"פ את שמות השחקנים של הפועל תל-אביב מכל הזמנים. באמת איפה הוא? המון זמן לא ראינו אותו".
הוא חסר לך?
"חסר לי?", הוא מרים לאוויר צחוק בריא, "לא יודע אם חסר לי אבל אין ספק שהוא מוסיף קצת צבע לרחוב. אני אישית מת עליו. פעם הבאתי לו בגדים ונעליים מאמריקה".

את רוצה להתחתן איתי?

רחוב בלפור, שלהי הקיץ, פירות הפיקוסים העצומים שמצננים את מבנהו העתיק של "מרכז טיפת חלב" החלו נושרים מטה, יוצרים עיסה סרת טעם על המדרכה הרחבה. העטלפים שילחכו אותה עם רדת האפילה עדיין נמים, תלויים הפוך על הענפים העתיקים. ושני ילדים, ידיד ורעותו, נושאים את התיקים העצומים יחסית לגודלם על גבם התשוש. השעה 13:35 והם בדרכם לרחוב מלצ'ט, קלי דעת ושבעי נחת בפסיעה מאולתרת, עוצרים-וממשיכים, מתבוננים בניואנסים הקטנים של הרחוב – קירות בניין שעליהם מטפסים ענפים, תיכון פיטמן מאחורי הסורגים ולפתע מבחינים באדם גבה קומה, שהולך בצורה בלתי מוסברת עד מוזרה בעברו השני של הרחוב. הוא מתקדם לעברם, ואני, ילד שנושא בגבריות מרבית את ילקוטה של שותפתו לצעידה, נבעת כשאני מבחין כי יעדו הוא אנחנו! בהבעה טהורה אנו מתבוננים בו, מצפים למוצא פיו של האדם המבוגר הזה. "את רוצה להתחתן איתי?" הוא שואל ומכריז: "תתחתני איתי!". ולתוך המוח הרך חודרות מחשבות מרטיטות על מחויבות, אחריות וכורח.
משהוא רואה כי אין מענה, הוא שואל: "יש לכם חמש אגורות?".
מעניין מה חלף אז, לפני 15 שנה, במוחו הגמיש של מושא כתבתי?

אתה מכיר אותי

לא כולם מכירים אותו כמירה'לה. רובכם מכנים אותו "מאיר" או "מאיר תהיה בריא", או "מאיר המשוגע". יש הטוענים כי הכתובת "אה'רלה צדק", המעטרת קירות גלמודים בעיר, הינה פרי משפטי הזן שלו. אני מזהה אותו מילדותי כמירה'לה, ענק מפחיד שהמתין לנו בכל יום עם תום הלימודים מחוץ לשערי בית הספר הממלכתי "בלפור", נידב מעימנו חמש אגורות (שהיו בזמנו מיטב כספנו), וביקש לבוא בברית הנישואים עם כלל ילדות בית ספרנו.
עד לא מזמן סברתי שהוא לא מחבב את השם מירה'לה, וברגע שאכנה אותו כך, יתנפל עלי באגרופים מעוותים- לא מזיקים ויבקש את מותי בו במקום. מה שהתברר כטעות לאחר שפניתי אליו לפני זמן מה מחוץ לפיצוציה ברחוב יהודה הלוי, אחד המקומות המועדפים עליו לשוטטות לילה. נבחתי לעברו: "מה שלומך מירה'לה?". הוא ענה: "תהיה בריא!" קולני – חולני וביקש שקל וסיגריה, כהרגלו. נתתי לו סיגריה והתנצלתי על המינוס שלי בבנק. אחרי שהצית אותה הביט בי עמוקות כאדם המתאמץ להיזכר בפרט לא חשוב ואמר לי בחוסר התלהבות: "אתה מכיר אותי, תעזור לי…". הוא צדק. אני מכיר אותו. למען האמת אנחנו אפילו שכנים.

אבל האם אני באמת מכיר אותך מירה'לה? האם אני יודע מי אתה? עוד עובר אורח משוגע? פיסת היסטוריה מהלכת על שתיים? סוכן סמוי בהסוואה גאונית? קדימון ארוך טווח לפרסומת של קופ"ח? או שמא מלאך שנשלח אלינו משמים לעורר בנו מחשבות ותהיות על עושר, אושר ובריאות. סטטיסטית אפשר לומר שביחס למס' המילים שהחלפנו אי פעם אתה האדם שגרם לי לחשוב הכי הרבה.

"שמו המלא הוא מאיר כהן, הוא בן 53 בערך". מספרת שולי שחף, מבעלי "הסנדביץ' של איציק ורותי" הוותיק והמפורסם שברחוב שינקין, אחד ממקומות הבילוי האהובים על מירה'לה. דודי שחף, בעלה, "בנם של", מכין את המקום לסגירה בתומו של עוד יום עבודה פורה ומקשיב מהצד לשיחה שלנו, לעתים אף זורק מילה.
"אני אפילו יודעת את תאריך הלידה המדויק שלו – 29 בספטמבר, אבל שכחתי את שנת הלידה. באחד מימי ההולדת שלו הבאנו לו חולצה מחו"ל, אבל הוא לא הסכים לקבל את המתנה". היא מחייכת ומהרהרת לעצמה.
"כל בוקר כשהוא רואה אותי הוא נותן לי מחמאה אחרת: פעם הוא מחמיא לי על השמלה, פעם הוא מספר לי כמה אני יפה. אני לא חושבת שהוא מזיק בשום אופן".
דודי: "אני מכיר אותו מאז שהייתי בן 9, שזה המון זמן, וכבר אז הוא נהג להסתובב פה בשינקין. בתור ילד הוא היה תלמיד מחונן. אני חושב שבשנות ה-70 הוא היה המחליף של השוער אריה בז'רנו בנבחרת הנוער של הפועל תל-אביב, אבל אל תתפוס אותי במילה".

שולי, ספרי על שיחה מעניינת שניהלת איתו.
הוא נוהג לספר לי על החברות החדשות שלו. וכשאני שואלת אותו מה הוא עושה אתן, הוא אומר שהוא מאחל להן להיות בריאות. או פעם כששאלתי אותו מדוע הוא לבוש בצורה כל כך מרושלת, עם המכנסיים למטה וכו', אז הוא ענה: "אם אתלבש יפה, מי ייתן לי שקל?".
היא מצחקקת ולפתע מרצינה: "היו מקרים שהוא סיפר לי דברים מאוד אישיים על חייו, אבל אני לא מתכוונת לפרט, סיפורים לא ממש נעימים".
יש לך מושג לאן הוא נעלם בזמן האחרון?
"יש כל מיני ספקולציות, אבל אני לא רוצה להתעסק בהן. אני כן יכולה לומר לך שהרחוב התל אביבי, ושינקין בפרט, מדבר עליו כל הזמן, שואל איפה הוא, מתעניין".
שמעתי שמישהו הכה אותו לא מזמן.
"גם אני שמעתי על כך, ובאמת מאז הוא לא בא לבקר".
דודי: "הוא לא אוהב שנוגעים בו. חוץ מבחורות, אותן הוא מחבק כל הזמן".
הוא חסר לך?
"מאוד. ולא סתם. הוא היה חלק בלתי נפרד מהנוף הלב תל-אביבי. התרגלנו אליו. נתנו לו אוכל ושתייה, הקפדנו להתייחס אליו בכבוד, ולפעמים, כשביקשתי ממנו, הוא גם שילם עבור האוכל. אני זוכרת שפעם הוא נעלם לתקופה מסוימת, לא ארוכה כמו זו, ואחרי שהוא חזר שאלתי אותו איפה הוא היה, אז הוא שאל אם התגעגעתי אליו. חמוד".
רגע לפני שאני עוזב אותם, שולי פונה אליי ואומרת: "אם אתה שומע איפה הוא, תודיע לי".

מאיר כהן על רקע הסנדביץ של איציק ורותי
איור: אופירה אבישר

תהיה בריא

ומה היה לנו פה לפני שברחו מאיתנו כל המשוטטים השכונתיים?
מכולת של גרוזיני במקום תחנות טיפול פסיכולוגי לילי, במסווה של פיצוציות צהובות. מגרש טניס מרגש ברחוב מכבי שהוחלף במגרש חנייה עמוס. גינת שינקין עם מפל מים מלאכותי וארגזי חול. כן! ארגזי חול, לא דשא סינתטי ובטיחותי עאלק.
יחד עם עידן ההיי-טק, הקמתו של הכפר הגלובלי ועליית הסלוגן "תל-אביב – עיר ללא הפסקה", נטשנו אותם מאחור עם מקצועות שהולכים ופוחתים: סנדלרים, חנוונים, רפדים, חייטים, תופרות, כרטיסנים ופיצריות שלא מוכרות בנוסף למרכולתן גם ג'חנון וסמבוסק.
גם את משלח ידם של הנדכאים השארנו מאחור. למעשה, לא הכרנו בו מעולם. זה מקצוע בלי טופס מאה ואחד, בלי תלוש משכורת, בלי סולם דרגות להתקדם בו. אבל המדינה משלמת להם כי היא יודעת שהם חיוניים. הם נושאים את העול של כולנו, סוחבים עימם את הטירוף שלנו. אבל, כפויי טובה שכמונו, סילקנו אותם ונטלנו מהם את המקצוע העתיק: ליצן החצר. והיום כולנו צריכים לסחוב את השיגעונות שלנו לבד. בעידן הפרוזאק שמעלים כל דיכאון, הפיצוצייה שפותרת כל דודה, הטראנסים שמערבבים כל רגש, נרקומנים מתחת לכספומט, מצורעים בכל צומת והפתיחות הזו של הכרך העברי הראשון, שבו כולם מודיעים על עצמם הכל כל הזמן, נעלם התפקיד הכל כך תל אביבי הזה.

כל הסטארטאפים הקטנים הללו שהפכו את עירנו מעיר שלא מפסיקה לעיר ללא הפסקה, הם שהדיחו את נושאי העול שלנו לחיים טובים במקומות אחרים (ומי שיודע על מקום הימצאו של אחד מהם מוזמן לפנות למערכת ובא על שכרו).

מספר מוקדים מרכזיים עמדו לרשותם – גינת שינקין, גן מאיר, גן החשמל, גן העצמאות, המנהרות התת קרקעיות להולכי רגל ברחוב אלנבי, ועוד. רובם שופצו, נהרסו ושוחזרו בשנים האחרונות.
יכול להיות שבעיריית תל אביב הייתה מגמה ברורה וסודית לטהר את העיר מהחולי והעוני שאופף אותה? אם כן, היא לא ממש הצליחה במשימתה, שכן העיר הייתה ועודנה "מזוהמת" ועמוסה בהמוני "בריות מלוכלכות". ההבדל הוא ש"המלוכלכים" של היום פחות מעניינים מ"המלוכלכים" של פעם ושכיום אנו מכנים את עירנו ברי"ש גלי "העיר הלבנה".

סוחרים מהשכונה של מירה'לה טוענים כי לאחרונה חלה התדרדרות נוספת במצבו הבריאותי ובעקבות זאת אושפז בבי"ח לתשושי נפש. חלקם שופך אור על פרטים ביוגרפים נוספים: הוא נולד וגדל בתל-אביב, ברחוב בלפור. אמו – מלכה, מתה עליו לפני שנים רבות. אחיו היחידי ואביו – דוב, שניהם היו חברי אגד במשך שנים רבות, גרו עמו והלכו אף הם לעולמם לפני שנים ספורות.
דודו, שנהג לבקר אותו מדי פעם, מספר אותו ומנקה את הבית, הוא בן המשפחה האחרון שנותר לצדו. משלח ידו היחידי היה חלוקת פרחים בעבור חנות מקומית, עבודה שלא החזיקה מעמד זמן רב.

הימים הנוראים

בעת כתיבת שורות אלו חלפו כבר מספר חודשים בהם זיו פניו הממורמרים לא שזף את עיניי, קולו העבה לא שרט את עור התוף שלי והשקל בכיסי לא נשתלשל אל כף ידו היבשה. הרחובות הגלמודים כבר החלו שוכחים את צעדיו המתנודדים. ובי מקנן החשש, שמא מירה'לה לא ישוב עוד לקשט את חיי רובע לב תל אביב. יכול להיות שזה נגמר?

ניר טרטר, סולן להקת "אינפקציה" שהיגר לתל-אביב מפתח-תקווה (אולי בהשפעת שירו: "אני לא מאמין שאני גר בפתח-תקווה"), לא סבור שזה נגמר. לדעתו, מירה'לה עוד ישוב לשוטט ברחובות.
טרטר, שכנו של מירה'לה בעבר, בילה במחיצתו שעות רבות אשר הניבו סרט קצר ומס' לא מבוטל של קלטות שמע הזויות. בהמשך תרגם את החומרים הללו למחקר פסיכולוגי מרתק.
"לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל אדיר להיות כמו מאיר, לכל אחד. אני בהחלט חושב שמאיר ואנשים מסוגו סוחבים את השיגעון של כולנו, ובאמצעותו אנחנו מבינים איפה אנחנו חיים".
תסתכלו עליהם ותראו אותנו?
"בדיוק. אנחנו צריכים אותו כדי שיזכיר לנו באיזה מקום מגעיל אנחנו חיים. אנשים מבינים, בתת מודע, איך הוא הגיע אל המצב הזה, כי כולנו חיים בחרא אבל סובלים את זה. הוא לא סובל את זה, אז הוא צועק".
אתה חושב שהוא השפיע על תהליך היצירה שלך?
"אני בטוח שהוא השפיע. סתם דוגמה, חשבנו לקרוא לדיסק החדש שיצא בקרוב "תהיה בריא", אבל בסוף קראנו לו "בכיף", כדי לשקף את התמונה הכללית של הדיסק. באופן עמוק יותר הושפעתי מהרפטטיביות שלו. הוא חוזר כמה פעמים על כל דבר שהוא אומר. בכלל, הוא חושב באופן זוגי, זה מרגיע אותו, ככה הוא מגיע לקתרזיס. גם אני משתמש לפעמים באלמנטים דומים במוזיקה שלי".
צובטים אותך געגועים אל מירה'לה?
"אני אגזים אם אשתמש במילה געגוע, אבל אני יכול להבין למה הוא חסר לאנשים ברחוב. הוא כמו הפולנייה הזו שקודחת לבעלה כל היום: 'תיקח תרופות, תוריד את הזבל' וכו'. לבעל כבר נמאס ומתפוצץ לו המוח. יום אחד היא נעלמת ולפתע הוא שוכח לקחת את התרופות, הזבל נערם, פתאום הוא זקוק לה ורק רוצה שתחזור. או כמו האוטו זבל שמגיע כל בוקר והורס לנו את החיים. ברגע שהוא לא יפנה את הזבל אנחנו נזעק ונבקש שיחזור".

"אני לא חושב שהוא משוגע, אני חושב שזו הדרך שלו להתמודד עם החברה – להיות משוגע בכאילו. כמו החיילים שמשחקים אותה טמבלים בצבא בשביל שיקלו עליהם ויעזבו אותם בשקט.
פעם, כשהוא ביקש ממני שקל, שאלתי אותו: 'מאיר, נכון שאתה משחק אותה? נכון מאיר?'. הוא מייד חייך חיוך רחב, הפנה את הפנים שלו כמתבייש והמשיך עם התהיי בריאה שלו. מאותו רגע אני משוכנע שהוא לא משוגע".

מתוך השיר "בכיף":

"השכן ממול דפוק עומד ברחוב צורח
ולא עוזרים לו כל הכדורים שהוא לוקח…"

"מאז שאני מכירה את עצמי אני זוכרת אותו משוטט ברחובות". מספרת מרים רוזנר, תל-אביבית מלידה והמנהלת של סניף הפיצוצייה ברחוב יהודה הלוי. "לפעמים היה ממש בלתי אפשרי להוציא אותו מהפיצוצייה, במיוחד כשהוא צמא. הוא לא מרפה עד שנותנים לו קפה או מים, והוא שותה בכמויות. יום אחד הוא יכול לעמוד על הספסל הציבורי ולשיר לי שירי אהבה, ולמחרת – ממש קשה לראות אותו מרוב שהוא מדוכדך. אותו דבר לגבי היחס של התושבים אליו. יש כאלה שמתייחסים אליו יפה ולאחרים הוא מביא את הקריזה".
יש לך קוריוז מעניין?
"לגברים שהוא לא מכיר הוא קורא חיים, ולנשים שושנה. חוץ מזה הוא ממש מכור לקוקה קולה קלאסיק, בבקבוק זכוכית, ולמדורי הספורט בעיתונים. הוא שרוף על הפועל תל-אביב בכדורגל. חברה שלי טוענת שיש לו בבית ארגזים מלאים בעשרות אגורות. אה! כשהייתי בת 14 הוא הציע לי נישואין בפעם הראשונה".
ארשת פניה של רוזנר נעשית קודרת, "כבר קרה שהוא נעלם בעבר, אבל לא לתקופה ארוכה כמו עכשיו. כשהייתי קטנה ולא ראיתי אותו כמה ימים הייתי שואלת את אמא שלי לאן נעלם מאיר. האמת – הוא חסר ברחוב".

ושוב סליחה

ואולי עוד התנצלות אחת אחרונה, למירה'לה עצמו. סליחה על כך שבאחר צהריים שרבי זרקנו למרפסת מעונך הבלפורי פצצת סירחון (פעם עשו אותן באמת מסריחות). אתה ודאי לא יודע, אבל בגיל היסודי, שלא היה יסודי בשום אופן, הייתה לנו חבורה שיעדה העיקרי היה לאמלל את חייך, חנמו"ר (חבורה נגד מירה'לה ורון) היה שמה. סליחה על שהוספנו חטא על ג'יפה. וסלח לנו מירה'לה, לכל תושבי תל אביב האומללים, שאנו לא מבינים אותך, כלל ועיקר לא, ולא מעריכים אותך על ששרדת את כל השינויים, המהמורות והתמורות שחלו בעשר השנים האחרונות בעיר ללא הפסקה הזו.

הערת הכותבים: בישלנו את הכתבה במו ליבנו וכוונותינו הטהורות ביותר. לא מתוך התנשאות או כוונת זדון. התנצלותנו שלוחה אל כל מי שעשוי להיפגע בשוגג. ותהא התנצלות זו חלק בלתי נפרד ממסע הכיפורים המענג שלנו שנפתח בסליחה ונסגר בסליחה.

[techtags:מאיר כהן, מאיר תהיה בריא, יש לך שקל, אתה מכיר אותי, מירה'לה, רותם ירושלמי, תל-אביב, עיתון העיר, מאיר משינקין, רוטשילד, מאיר מת, כתבה בעיתון]

6 תגובות

  • מישהו סיפר לי פעם, שמאיר – היה באמת בחור מחונן, ואז בצבא- עשו עליו זובור מארץ הזובורים- עם מכות ושמיכה ושלגיה וכיפה אדומה ומה שתרצו – ומאז הוא נדפק בראש. לא ידעתי שמת – היה חמוד.
    והזקנה עם הזיפים – כיכבה אצלי בכמה קומיקסים – מישהו אמר לי שהיא היתה הזונה הראשונה של תל אביב. אני בכלל הכרתי אותה עוד בשנות השבעים – כשהיתה מוכרת מפיות מדלת לדלת בצפון תל אביב…
    ומה עם הרוקח עם התסרוקת הנאצית והרווח בין השניים מיוחנן הסנדלר? הוא נראה כל כך מפחיד- אבל היה איש כל כך מקסים…
    ואריה – השיכור מנחלת בנימין? שכל הארץ התגייסה לקנות לו דירה לכשהתברר שהוא היה ממהנדסי קו ברלב? שגר בדירה בדיוק כמה שעות וירד חזרה לרחוב – כי שם הרגיש הכי נוח, ומת מקור לפני איזה שנה ?

  • אני ממש אהבתי אותו.. הוא החליט שקוראים לי דליה והיה שר לי סרנדות בכניסה לבית, מלווה אותי בבוקר לעבודה וכל הזמן היה שואל "דליה את אוהבת אותי????"

    חמוווודד

  • תהי לי בריאה!

    איי מירל'ה אני זוכר אותו היטב
    בזמן שירותי הצבאי, תמיד כשהייתי עובר לידו עם המדים או על אזרחי הוא היה אומר לי בלש תהיה לי בריא
    (הוא חשב שמג"ב זה גם בילוש או משהו כזה)

    בחור טוב

  • עובדה:

    ארלה צודק – זה נהג המונית לשעבר ארלה, שגם היה לו טור הזוי על חיי הלילה בתל אביב בשנות התשעים.

    עד כמה שאני יודע, בכל פעם שהוא עצבני על איזו חנות או מישהו הוא מרסס את השבלונה הזו שלו על הקירות בסביבה.

    😀

הוסיפו תגובה