עוד אחת משלך

מאת: דנה סקה לפינסקי, קופירייטרית – מקאן אריקסון / דיגיטל.

כבר חודשיים שאני נוסעת פעמיים בשבוע ליד שדרות יהודית. בכל פעם שהתקרבתי לצומת, אמרתי לעצמי "אולי…" ואז תמיד היה איזשהו תירוץ שנגמר ב"בפעם אחרת"… חבל שחיכיתי לאותה פעם אחרת. היום בצהריים, כשנכנסנו לבית העלמין, רציתי שכל המכוניות שאני רואה יגיעו אלייך. רציתי שכל אותם אנשים רכוני ראש יעלו אלייך. רציתי שכל הדמעות במקום יוקדשו לך. בשבילך. רציתי שכל העולם יבכה ויבכה לך. כי מגיע לך. יש אנשים שלא מתאימים לקונספט של בית קברות, ואת יקירתי היא הראשונה בהם. האש שבך לא מתאימה לאבנים קרות של שיש ולא יכולה להיקבר כך סתם מתחת לתלים של עפר… זה כמעט אבסורד חשבתי לעצמי בשקט.

כמה תמוהה היא העוצמה שבעצב. זה כבר כמה ימים שאני מנסה לנתח את זה. כמה עצב יש בי… מוזר. אבל היום ראיתי שאני לא לבד. אולי זה רק מראה עד כמה ברורה הייתה הפינה שלך בי. בכולנו. איתנה ונצחית. כמה אלמותי הוא החותם שבליטופך תרצה יקרה. כמה לא מוכנים נתפסנו כולנו.

כשיצאתי ממך הרגשתי גאווה והסתובבתי כמו טווס מנופח – סיימתי את תרצה גרנות הייתי אומרת… עדיין לא מבינה שאת תרצה לא מסיימים אף פעם. תרצה נשארת איתך תמיד. הקורס שלנו היה מוציא אותך מהכלים, אבל אני זוכרת את ההתעקשות שלך – לא וויתרת לנו. גם לא לעצמך. אני זוכרת את הכעס שלך כשחטאנו ברגעים של שטות, אבל יותר מכל אני זוכרת את הנשיקות שהיית מפריחה עם חיוך ובהכרת תודה, אל עבר תלמידים שהיו מעניקים לך רגעי נחת עם מילים מושחזות היטב.

מאוחר יותר, באותם מפגשים ושיחות טלפון לאחר הקורס למדתי להכיר את הרכות שבך. האהבה שבך. לא אשכח איך היית נוזפת כשגילית ממקור אחר על מקום עבודה חדש שלי. איך הייתי מתרגשת מזה שאיכפת לך. מזה שאת בכלל זוכרת. אף פעם לא אמרתי לך את זה – רק הייתי עונה בחצי חיוך מתנצל "אני חרא של בן אדם", ואת, איך לא, היית מסכימה.

אויש תרצה… כמה עצוב…היום ראיתי מאות של קופירייטרים חסרי מילים… לכי תסבירי את זה. שמתי לך זר קטן, שבדיעבד נראה כל כך פשוט… אולי פשוט מדי. שמתי אותו ורציתי שכולם יכסו אותך בפרחים. כמו שמגיע לך. פרחים גדולים ויפים. כמו שמגיע לך. עמדתי בצד עם אנשים נוספים, החלפנו כמה מילים של שיחות חולין מאולצות וכל הזמן פזלתי הצידה – לא יכולתי ללכת עד שלא ראיתי שכיסו אותך היטב.

היי שלום יקירה, זו לא באמת פרידה, כיוון שאת נצחית במחשבותיי. בכל פעם שארים את העיפרון תבזיק בי מחשבה על כיתה ומורה, שם במזח של תל-אביב. זה תמיד קרה ותמיד יקרה. היום תרצל'ה הפכת לאגדה, אבל בשביל כולנו, כל תלמידיך, תמיד תהיי אותה אימא תכולת עיניים.

עוד אחת משלך,
דנה.