בלוג המזבלה

קופירייטר, שנה ניסיון

מאת: עוז פרנקל, Buddy וקופירייטר ב-JWT ישראל.

קרמיט לאן נעלמתי כולם שואלים, האמת שלא נעלמתי, אני פה, כלומר, עדיין פה, מדשדש לי בין הבלוגים והאתרים, שורף את זמני הפנוי בכתיבה, קריאה והכנסת מידע חדש (ולא תמיד חיוני) לראשי הצנום. עוד שיר בוינאמפ, עוד באנר קופץ בוואלה, עוד כותרת הזויה על אולמרט באתר של מעריב, לא נגמר החרא הזה.

פתאום הודעה מדורי, כן אנחנו מכירים, היינו באותו קורס (תרגיעו, לא בצבא) קופירייטינג כמובן, בבצפר איך לא. כבר אז הוא הצטיין והרים פרזנטציות, אני ניסיתי לעמוד בקצב, איכשהו.
אז הוא רושם לי, למה שלא תכתוב אצלנו פעם במזבלה, אחרי שהשלמנו פערים, וצחקנו קצת על מנת המשכל של בר רפאלי, ניגשתי לעבוד, הידיים מזיעות על המקלדת, 98 מעלות בחוץ ועוד בערב. קיצר התחלתי להקליד אותיות, כשבערך בשורה התשיעית קלטתי שלא ככה פותחים פוסט, אתם בכלל לא מכירים אותי, מי אני בכלל, מה הקשר, ולמה אני מזיין ת'מוח, אז הנה התנצלות, עוז, 25, קופירייטר בביצה המקומית, עכשיו יותר טוב, לא עושה עליכם רושם, חבל, אני ממשיך, הרבה מילים, קצרות, חתוכות דק דק, כמו סלט ירקות למנה ראשונה בארוחת צהריים, באיזה דיינר שכוח אל בת"א, כזה שהטיפ שתשאירו שם יכול לממן לשבוע את הקבצן שפגשתם בתחילת הרחוב.

לענייננו, בעצם אין כאן עניין, גם אני מרגיש את הפרסום על בשרי לראשונה, את כל ענף, מה זה ענף, עץ, גזע ושורשים, הפרסום בדם, הדם זורם, ואני לא תורם לאף אחד, לפחות לא עכשיו. מנסה להשתלב, פה ושם מגיע עם יציאות ותוצאות, לא קל, אבל לא מתייאש, להיפך, זה מדרבן אותי, מחזיק אותי ער בלילה יחד עם הדלי של הקפה, מעיר אותי מוקדם בבוקר ומהתל בי בכל עת, מזכיר לי מאיפה באתי ולאן אני הולך, יותר נכון ממהר, כל הזמן, בכלל אני חושב שרוב האנשים אם לא כולם (אלו ששוחים בביצת הפרסום) נמצאים כאן בגלל התשומת לב, לא, לא דיברתי על אגו (עדיין) אבל יש בזה משהו, להוכיח, להראות שהם קיימים, אז נכון שחלק מתקלקלים עם השנים, מה לעשות אנחנו עוד לא רובוטים, שבלחיצת כפתור משחררים טקסט, כותרת שנונה וויזואל מתאים, אני לא רוצה להתבכיין, יש כאלה שזה בא להם טבעי, מודה לא נמנה על אותם אנשים, אז מה, העיקר שאני שם, בגלל יכולת, אמונה עבודה קשה ורצון, בעיקר רצון, לשנות, להצחיק, לחדש, לפתוח עיניים, לתת ממה שיש לי, תפיסת עולם קוראים לזה במחוזותינו, תרצו או לא תרצו, טוב נראה לי שקישקשתי כבר יותר מדי, בא לי להקיא מרוב קלישאות, לא נורא, אני מסיים תיק תק, מי שמכיר אותי, יודע, שלא צריך להיבהל, זה בסך הכל אני, עם דף ועט ביד, בוחן את השטח, מסתיר צלקות ישנות, נעלם עם אישון לילה אך תמיד חוזר למחרת, לקבל בסבר פנים יפות את הבריף החדש שעל שולחני, כי מה לעשות מישהו צריך להתעצבן על האסטרטגיה וחוץ מזה חייבים לנצל את הרב מילים כל עוד זה בחינם.

13 תגובות

הוסיפו תגובה