בלוג המזבלה

קופירייטרית, אוטוטו בקיעה

מאת: מעיין דר, אחוקית ספייסית וסטודנטית לקופירייטינג בבצפר.

קו, סתם קו

מה אמרת שאת לומדת? קופיריי… מה?
קופירייטינג
אה, אוקיי… אבל מה זה?
פרסום, נו, פרסומות וכאלה…
אה, כן, אבל לא לומדים את זה בבתי ספר לעיצוב?
לא, זה ארט, אני לומדת את הצד היותר וורבאלי, הרעיון עצמו…
אה אוקיי, רגע, איפה לומדים את זה? באוניברסיטה?
לא, זה קורס של 9 חודשים, אני לומדת ב"בצפר", בית הספר של חברות הפרסום,
זה בנמל, אחלה שם.
וואלה, סבבה ומה אחרי? אוניברסיטה?
לא כרגע לפחות, אחרי – עבודה, אני בעצם עובדת על תיק העבודות שלי ולומדת מה מו מי.
אה? נו, אז בסדר, אז יש עבודה בסוף.
אה, אה, המממ… לא, לא בטוח, כלומר יש קופירייטרים שבאמת עובדים,
אבל זה לוקח זמן וצריך להיות ממש טובים, זה שוק ממש קשה האמת.
באסה, אז למה את לומדת את זה?

מעיין דר, פלפל חריף, קריאייטיב, קופירייטרית, קופירייטר, קופירייטינג כאן עולה לו החיוך, חיוך שמאיר את הפנים, חיוך תמים – "כי זה מעניין אותי". זה מעניין אותי, זה מעניין אותי מאז ומתמיד, אני זוכרת את עצמי ברגילה בצבא נכנסת לסטימצקי ומבזבת את משכורת העדיין-לא-בקבע שלי על "5 ילדות יפות", "התפרדויות" ועל- "הפסיכולוגיה של הפרסום". המוכרת בוחנת את הספרים – "לעטוף לך את זה למתנה?" היא שואלת תוך כדי שהיא מצביעה על הספר האחרון, "לא, אין צורך" אני עונה, מוסיפה אותו לשקית ויוצאת מהחנות.

לא ברור מתי חדר לו החיידק, אני חושבת שזה מתישהו בכיתה ח', אבל לא בטוחה, הדבר שאני יודעת בוודאות הוא שמתישהו לאורך השנים התחלתי להתעצבן כשהיו מעבירים לערוץ אחר כשהיו מתחילות פרסומות, מאוחר יותר, כשבני משפחתי התרגלו שהפסקת פרסומות זה משהו שצופים בו הם בעצמם התחילו לשתף עימי פעולה עם ה"ג'וק" הזה שנכנס בי: "מעיין, ראית את הפרסומת הזו של…", "מעיין, שמתי לך את 7 ימים בצד, הייתה שם כתבה עם _____, בקשר לפרסומת הזו והזו". הם חשבו כמוני שזה באמת סתם ג'וק, וגם אני חשבתי שמתישהו אני ארד מהעניין, אבל זה לא קרה. כבר בשבועיים הראשונים של אחרי הטיול בדרום אמריקה הלכתי ליום פתוח ב"בצפר".

במקביל התחלתי לחרוש את הרשת לאורכה ולרוחבה (הכי טוב כשלומדים לפסיכומטרי), לחפש מידע, להסתכל על איך הפרסום עובד שם, לקרוא, לנסות להשתלט על המאגרים הבלתי נדלים של חומרים שקשורים לפרסום, לאינטראקטיב. זה עניין אותי. בשיטוטי הרבים נתקלתי כמובן גם ב"מזבלה" ומלבד האינפורמציה מצאתי שם את קריאותיהם הנואשות של קופירייטרים בוגרי בתי הספר למינהם, קריאותיהם לעזרה, קריאות ה"סיימתי את הקורס ועבודה אין" בגרסאותיה השונות. אז נכון, אין לי מושג לגבי כמות הכישרון שיש או אין באנשים האלה שסיימו את הקורס, אבל זה הפחיד אותי – ומה אם לא אמצא עבודה בתחום אח"כ? מה אם זה בכלל לא בשבילי למרות שזה מעניין אותי?

על אף הפחד החלטתי כן ללכת עם מה שמעניין (טוב, אחרי סמסטר יחיד ומצלק במיוחד בבר אילן, עדיין, אני מבית פולני א-לה-קודם-תנסי-תואר-ואז-תחליטי) ונרשמתי לבצפר. ועכשיו אני שם, נהנית מחממת הלימודים, נהנת משיעורים על דברים שבאמת מעניינים אותי, נהנית מחברים שלא תוקעים בי מבט מוזר כשאני מדברת איתם על הויראלי של דאב, מפחדת מהעתיד, אבל נהנית.
כי זה מעניין אותי 

טוב, אז אם את לומדת פרסום, יש לי רעיון בשבילך לפרסומת למשחת שיניים, אוקיי תקשיבי – אז רואים בנאדם מצחצח שיניים ואז נכנסת מישהי לחדר, והמוזיקה פתאום משתנה… בלה בלה בלה… מה את אומרת?"

[techtags:מעיין דר, קופירייטרית, הבצפר, קורס קופירייטינג, בקיעה, קופירייטינג, חיידק]

13 תגובות

  • אני מכיר מקרוב את הדיאלוג הזה שלמעלה, כמה פעמים חוויתי אותו אלוהים ישמור.
    אני כבר לא אומר קופירייטר אלא פרסומאי, ואז יש פחות שאלות.

    מעיין תודה שכתבת לנו פוסט, כיף לקרוא

    🙂

  • אני נתקל בדיאלוג הזה בכל יום, לא נראה לי שיש בן אדם אחד שחי מחוץ לעולם הזה של הקרייאטיב והפרסום שיכול להבין את זה…
    בעצם עדיף שלא יבינו… המבט המוזר הזה שיש להם לפעמים בעיניים תמיד משעשע אותי מחדש.
    😉

  • האמת דווקא הדיאלוג של למטה כל כך מוכר…

    בלי להעליב ובלי לפגוע.. אבל המון אנשים מאמינים שיש להם פרוסמות טובות, לא חסורות הסיטואציות שמישהו שומע שאני עובד בפרסום וישר הוא מספר לי על "הפרסומת הכי טובה" שהוא המציא לבד.

    לפעמים יש דברים טובים, ולפעמים יש דברים ש…. לא במיוחד קשורים…
    ולך תסביר לו שזה רעיון טוב אבל ממש לא קשור לאסטרטגיה של המוצר… 🙂

  • [Comment ID #5913 Will Be Quoted Here]

    ניר, נראה לי שהתבלבלת ובטעות השתמשת בשם האמיתי שלך… 😀

    כן נכון לא חסרים כאלה שחושבים שהם עלו על הפרסומת הכי טובה, הם לא תמיד מבינים שיש הרבה מעבר לזה.

    אבל עדיין, אני תמיד אוהב שחברים ומשפחה מעלים רעיונות לפרסומות, גם אם זבל, זה סוג של השראה.

  • מעיין, אחלה פוסט!

    הדיאלוגים אכן מוכרים ומתישים.
    הדיאלוג השני הכניס אותי הרבה פעמים למצבים לא נעימים, עד שהתחלתי להגיד לכל אחד שמביא בשלוף את הפרסומת הכי טובה בעולם: "וואו, זה באמת חזק!" ואז הוא נשאר עם חיוך ולא כל כך אכפת לו אם עשיתי משהו עם הרעיון 😀

  • דורי החלטתי להפסיק להשתמש בכל המיליון ו1 שמות בדויים 🙂

    וגם אני התחלתי להיות פוליטקאי.. אומר לכולם שזה באמת משהו טוב..

    לפעמים אני לא צריך לשקר ולפעמים אני חושב לעצמי "מה לעזאזל הוא חושב…"

    אבל למען הסדר הטוב.. זה קורה גם ביום יום.. ויכוח-העל, מהו קריאטיב טוב.

    כל איש וטעמו 🙂

  • סחתיין עלייך!
    מזדהה לגמרי עם ההתלבטויות….אני עדיין בשלב הזה…
    מקווה מתישהו גם להפוך את זה מג'וק ללימודים רציניים…..
    בהצלחה…

  • היי מעיין…

    אני מאמינה שכל מי שאוהב את מה שהוא עושה (כמו שאת אוהבת) חייב להצליח.

    אם כבר נדבק בך החיידק תקווי שמדובר באקסטרמופיל 🙂 ( הקטן והחזק ששורד בתנאי לחץ קשים)

    הכי בהצלחה שיש,
    מאיה

  • מעיין
    אני הייתי קורא אותות בגיל שהחברים שלי קראו מעריב לנוער
    זה הרגיש לי קצת מטופש ולהם זה גרם להתרחק ממני….

  • תודה לכולם,
    יניב- לך עם הלב… צרת רבים חצי נחמה 🙂
    מאיה – מהפה שלך למרפי (הבן זונה)
    גפן – אתה בטוח שזה בגלל האותות שהם התרחקו? חח

הוסיפו תגובה