אילן בוני על הפקת הקמפיין למותג המזון השוויצרי אמי

מאת: אילן בוני, סמנכ"ל הקריאייטיב של Gravity

לקראת ערב הגענו למרגלות הר איייגר, באלפים הברניים שבמרכז שוויץ. היופי סביבנו היה מטריף, בעיקר בזכות ההר שמתנשא לגובה מכעיס מעל לעיירה גרינדלוולד. 16 שנים ארוכות עבדו על חציבת מנהרה למסילת הרכבת בתוך ההר (איש קריאייטיב בטח היה מחפש פיתרון אחר… אולי משהו עם בלונים והליום). המסילה מובילה לתחנת יונגפראויוך הממוקמת בגובה של 3,454 מטר ולכן היא נחשבת לתחנת הרכבת הגבוהה ביותר באירופה (ובכל זאת, לדעתי משהו עם בלונים היה עובד טוב יותר).

אלו צילומים של פרסומת. לא, בעצם זו רכבת הרים. סדרת פרסומות עבור חברת מוצרי החלב הענקית 'אמי' (הלוגו שלה התנוסס על מוצרי תנובה בעבר לפני שתנובה הפכה להיות אדומה מיופלה). חתיכת רכבת הרים. על הרכבת הזאת יושב אלי סברדלוב, הבמאי המוכשר (שד על סטרואידים), חברת הפקה אוסטרית (ג'רק), שבחרה ללכת עם תחושות הבטן שלה, ומשרד פרסום שוויצרי (שולץ וחברים) שקיבלו תקציב חדש והחליטו להמר על כל הקופה. ובל נשכח את הצלם הבין לאומי שלנו, מנו קדוש, שאני הרוס עליו.

שלושה סרטים, 30 שניות כל סרט פרסומת, שישודרו בכל ארצות מערב אירופה דוברות גרמנית, צרפתית ואיטלקית (שוויץ, גרמניה, אוסטריה, צרפת ואיטליה). עשרות חיות מונפשות בסביבה ריאליסטית ופרק זמן קצר קצר שנשאר לפוסט לפני עלייה לשידור. לא משנה באיזה ארץ אנחנו עובדים, כולם סובלים מאותה בעיה מפורסמת: תסמונת שמונה-חודשים-נחפש-תסריט-נפיק-בשבוע-עד-העלייה-לשידור-פאק-דה-פוסט (מועד הזוי שמישהו קבע במאה שעברה). לא משנה אם הם שוויצרים שבנויים מקפיצים עדינים, או אוסטרים שנותנים לך בראש על איחור של חמש דקות. האם הפנטזיה על עולם מסודר היא שלי בלבד?!

חודש וחצי לפני רכבת ההרים, קיבלנו תסריט שמתאר נוף שוויצרי טיפוסי שבמרכזו בקתה. בבקתה נערת יוגורט יפיפייה (איך לא?) הנעזרת בחברים השעירים שלה (לא אלו מהפורנו דובר הגרמנית, שמצטלמים באזורים האלה, תרגיעו), חיות מוגנות של האזור – מרמיטות, סנאים אדומי פרווה, ציפורים ופרפרים מקומיים. הלקוח רצה סגנון קסום, ומיוזמתו הגיש לנו את סדרת סרטי "פלאפון, עולם אחר" כרפרנס ללוק. לצערי, ככול שחלף הזמן השמרנות השוויצרית תפסה פיקוד, ומעולם פנטאסטי נותר רק רמז עדין בדמותן של המרמיטות בעלות השפם ותסרוקת המוהוק…

הפרויקט הזה הגיע בתקופה מעולה מבחינתנו. כבר הרבה זמן רצינו לעשות סרט המשלב חיות ריאליסטיות. האתגר משך אותנו, ופיתחנו את היכולת ליצירה כזו למרות העדר הדרישה. כשהצורך הגיע, לא היה מאושר ממני. עבר לי האושר. התחילו הבעיות. השמטה קריאייטיבית של הר שהפריע לקומפוזיציה התקבלה בזעזוע (הם מתים על קונטיניואיטי), כאילו הקדחנו את ה"פונדו" שלהם עם תירוש במקום יין לבן. הבעיה השנייה הייתה הלוגו, איתו הגענו לשתיים בלילה רגע לפני שהסרטים עולים למטוס על כונן קשיח ישירות לשוויץ. המרחק, חוסר הוודאות, והעובדה שחמישה ימי עבודה הפרידו בינינו לבין הדדליין, הלחיצו בטירוף את משרד הפרסום וחברת ההפקה. פתאום הטון התרבותי של השיחות הידרדר רחוק דרומה לארצות חמות הרבה יותר ממזג האוויר הצונן של ציריך-ווינה. יאללה, חזרה למזגן המפנק של גראוויטי.

עבודה עצומה נעשתה בזמן קצר ביותר מהרגע שהחומרים הגיעו משוויץ – אנשי התלת והפליים של גראוויטי הסתערו עליהם, פירקו את החומרים, חתכו, עקבו, ציירו, בנו, הרסו ובנו שוב. אנימטורים הנפישו והרקידו את החיות הממוחשבות לידי יצירה חיננית. בכמה ימים כל היצירה הזו הלכה ולבשה צורה באופן מעורר הערצה. משרד הפרסום הזר שהתארח אצלנו לרגל הפרויקט, גיבש דעה מצחיקה עלינו : לצד רצינות ועבודה סביב השעון של שלוש משמרות היה נדמה להם שאנחנו כל הזמן חוגגים. בזמן הקצר שבו היו בארץ, נערכה ב-Gravity חגיגת יום הולדת, הרמת כוסית, הפי-האור ופרויקט "ותיקים מברמנים" של משרדי הפרסום.

שקט. כסיסת ציפורניים. המתנה. הטלפון הראשון שקיבלנו היה "עשינו זאת, הלקוח מת על זה" – ששת המילים האולטימטיביות. הטלפון השני שלושה ימים אחר כך "עשינו זאת, הברנז'ה מתה על זה" – ששת המילים העוד יותר טובות ( למרות שאסור להודות בכך). ככה זה, תמיד האישור של המשפחה חשוב יותר מהאישור של העולם.

לסיכום, תודה לכל העושים במלאכה, האנשים הכי מדהימים שפגשתי, אילן בוני.

מפרסם: אמי משרד הפרסום: Scholz & Friends חברת הפקה: Jerk Films במאי: אלי סברדלוב במאי צילום: מנו קדוש עיצוב ופוסט: Gravity סמנכ"ל קריאייטיב: אילן בוני מנהל מחלקת אנימציה: יואב סבריאגו מנהל מחלקת ארט: ישראל ברסלב מנהלת הפקה: ענבל וויטיץ עורך: נועם וויסמן