בלוג המזבלה

קופי אני

מאת: עידו מימון, מר !!!1 וסטודנט לקופירייטינג במכללת ACC תרצה גרנות.

למה שאקח קיפוד הביתה?
יושב מולי אדם, איש, מסתכל לי בעיניים ושואל את השאלה הזאת במלוא הרצינות .איך הגעתי לכאן, לשאלה הזאת?
הכל התחיל בצבא, הרעיון לחולצת מחזור, חולצת סוף מסלול, ואולי הספד אחד או שניים היו שלי. שם החלטתי שאני אהיה קופירייטר!

עידו מימון, קופירייטר, קופי אני זה בער בי עד כדי ויתור על החוויה שבסופה מטיסים אותך חזרה מהודו לאישפוז של כמה חודשים .השלמתי בגרות בזריזות וישר המשכתי למכללה ירוקה ונחמדה שמידי פעם אמנם השכנים היו מנסים להרוג כמה סטודנטים אבל זה היה שולי. גם במכללה החיידק שב והשתלט , רצתי לתפקיד יו"ר אגודת הסטודנטים בעיקר כדי שאוכל להרים קמפיין. שלטים, אתר אינטרנט ופלאיירים בכל רחבי המכללה לימדו אותי על אפקטיביות הפרסום, הפסדתי בהפרש מאוד מכובד.

לקראת סוף התואר התחלתי להיחשף לאוצרות המידע שבאינטרנט והבנתי שברשת אפשר לעשות הרבה יותר מאשר לשחק עם הנייד, התמכרתי לכל מה שקשור לשיווק ופרסום. פורומים, בלוגים, קומונות ואתרים מכל העולם. התחלתי להעלות עבודות שלי לרשת ולחכות להזדמנות להתגלות.

זה לקח כמה חודשים אבל בסוף ההזדמנות הגיעה. שלמור אבנון עמיחי, ממשרדי הפרסום המובילים בארץ, הקים בלוג ופצח בתחרות פנימית ליצירת קמפיין פרסומי עבורו. מערכת הבלוג שיחררה בריף קצר וברור : קמפיין מודעות לבלוג, קהל היעד כל הברנזה והמסר המרכזי "הבלוג הראשון של משרד פרסום בישראל" באיזשהו שלב הציעו גם לגולשים לשלוח רעיונות שלחתי את הרעיון שלי שזכה לתשבוחות רבות והועמד לתחרות מול הקופירייטרים של המשרד ובסוף זכה- הפכתי לנינט של הנט.

התקשרו אלי מהמשרד להודיע לי שהמודעה תעלה בקרוב בעיתונים דה מרקר וגלובס ולהזמין אותי לראיון. זרחתי, עזבתי את הקריירה המתקדמת שלי כשומר רכבות ועברתי לתל-אביב מתוך אמונה תמימה שיש זכות לסינדרלה עם קצת עודף משקל. הגעתי לראיון עם מנהל קריאיטיב, אחרי שבועיים לעוד אחד עם סמנכ"ל קריאטיב ואחרי עוד שבועיים וקצת עם ראש צוות קריאיטיב (מדענים גילו שלמילה קריאיטיב ניתן להצמיד אין סוף צירופים) אחרי כל הנסיעות והטרטורים קיבלתי הודעה שלקחו מישהו עם ניסיון. עצוב, אבל אופטימי, יצאתי לדרך לנסות למצוא עבודה כקופי, לשמחתי בדיוק באותה תקופה פורסמה המודעה שלי ונתנה לי רוח גבית.

שלמור אבנון עמיחי, עידו מימון, קופירייטר, בלוג

דרך הדה מרקר קפה הגעתי לבעל חברת פרסום אינטרקטיב שלחתי לו לינק לתיק העבודות וקו"ח משודרג הוא שלח לי מסר חזרה שהמודעה "המפורסמת" מצאה חן בעיניו ושהוא מעוניין להזמין אותי, במקום ראיון, לסיעור מוחות (שזה כמו לחשוב, רק על סמים) הלכתי בשמחה ומצאתי את עצמי עם עוד שלושה גברים מדברים על טמפון ספורט ומה היתרונות שלו מול טמפון רגיל (אין) גם זה לא הלך.

זה הזמן לאמצעים דרסטיים. דרך הבטחה לגלידה הגעתי לראיון בעוד חברת אינטראקטיב שבסופו לקחו אותי כפרילאנס. העבודה הראשונה הייתה לכתוב על חוויות השימוש שלי בנייד דור 3.5 הכי מתקדם בארץ . הנחתי שאני מקבל אותו כדי להתרשם אבל זה היה לדעתם מיותר, כך שכתבתי על המכשיר הזה בזמן שאני מסתובב עם מכשיר משנת 2002 שעובד על שקלים. לא טוקמן או משהו, שקלים אמיתיים שצריך להכניס כדי לחייג. גם זה לא ממש הלך ונפרדנו כידידים .הייאוש החל להשתלט עלי חשבתי שוב על הבחירה שלי כשבינתיים אני מכלכל את עצמי, בקושי רב, במגוון עבודות זמניות ששיאן הגיע בעבודה כשומר ב-AM-PM שבה החזקתי מעמד כמעט 20 דקות. וכך באמצע הייאוש קיבלתי מייל מקופי שזכר לי חסד מודעתי ושאל אם יוכל להמליץ עלי לבוס שלו. חזרתי לחייך. יצרתי איתו קשר והרגשתי שזה זה, הגעתי לראיון שהלך נהדר, לפחות כך הרגשתי עד שהגיע הטלפון שגרם לי שני דברים :
1. להניף אצבע משולשת בכל פעם שאני עובר ברמת החייל.
2. להבין שאין ברירה ולהירשם לקורס קופי.

חשבתי שכאן נגמרו הראיונות ושיש לי 9 חודשים ללמוד ולהכין את עצמי לעולם שאני רוצה לכבוש, אבל איפה? לא תמו יסורי, מסתבר שגם קבלה לקורס כרוכה בראיון וכך אני מוצא את עצמי יושב מול אדם מבוגר, איש, ששואל אותי- למה שאקח קיפוד הביתה.

[techtags:קופירייטינג, שלמור אבנון עמיחי, עידו מימון, קופירייטר, תרצה גרנות, קורס קופי]

20 תגובות

הוסיפו תגובה