בתיאבון…

מאת: ליאור בורג

סרט ישן מאוד שראיתי לא מזמן גרם לי להיזכר בפרסומת ישנה של מקדונלדס. ישנה זה דבר יחסי כמובן בהתאם לגילם של הקוראים. אני הייתי אז בן 12 ולמרות זאת אני חושב שאולי זו אחת מהפרסומות הראשונות שאני זוכר שראיתי, או אהבתי, או סתם עניינה/סקרנה/הפנטה אותי. הבנתם את הפרנציפ….

בכל מקרה, משם איכשהו התגלגלתי לאיזו כתבת תחקיר שחשפה שמקדונלדס החדירה פרסומת סמויה תת סיפית, יענו Subliminal message ,בתוך תוכנית בישול (משהו בסגנון קרב סכינים, רק עם יותר רייטינג). זה גרם לי לחשוב, מה דעתי על פרסומות סמויות מסוג זה?

פרסומת מסוג זה, בהגדרתה, מוציאה את כל הכיף והקסם מהפרסום, הצופה לא צריך להתגרות מהפרסומת, היא כבר לא צריכה לעניין אותו או למשוך לו את העין ו/או הדעת, הוא רק צריך להיות שם. השילוב של תוכנית אוכל מרעיבה כשלעצמה ותזכורת שממש מעבר לפינה יש סניף של מקדונלדס עם מוכר מחוצ'קן שכבר מצפה לך בדלפק ורק מחכה להגדיל בשקל 90- זה מספיק.

הרי מה בעוצם עושה פה חברת הפרסום? היא דואגת לשדר מסר ישיר למוח (או למוח הלא מודע אם תרצו), שביב מידע – יש מקדונלדס בעולם. העובדה שיש בעולם מקדונלדס משתלבת יופי עם העובדה שאתה רעב (רק עכשיו ראית איך תיבלו פה נתח סטייק בשרני עסיסי ונוטף על הגריל). בפעם הבאה שתהיה רעב שוב החיבור כבר יהיה אינטואיטיבי.

אז בוא נעשה קצת סדר בדברים. מצד אחד פרסומת סמויה היא לכאורה הפתרון האידיאלי של עולם הפרסום, קולעת, תמציתית ולא מציקה לצרכנים, הם אפילו לא מודעים לה. מצד שני היא חסרת יצירתיות, "מנצלת" את מוחם התמים של הצרכנים, ובאופן כלשהו , לא מוסרי בעליל, שוטפת את מוחם. אך האם לא לשם שואף עולם הפרסום?
מבולבלים? גם אני!

לינקים:
עוד דוגמה, לא ממש מעולה לפרסומת תת-סיפית – קליק. (למישהו יש אש?)
ודוגמה אחרונה אך ממצה לכל הנושא – קליק.

[techtags:מקדונלד'ס, ליאור בורג, פרסומת סמויה, Subliminal message, פרסום תת הכרתי]