בלוג המזבלה

עזבתי

עזבתי

מאת: עוז פרנקל, קופירייטר בשלמור אבנון עמיחי.

אבל למה הכותרת בפונט כזה ענק?, מה יש, "טיימס ניו רומן" גודל 12' כבר לא מספיק לך? ובכן, לא הפעם חברים, כי לשם שינוי יש לי בשורה. רציתי להודיע לכולם, אחרי שנה ושמונה חודשים שאני… עוז פרנקל, עובר משרד!!! כן, כן שמעתם נכון. לא עוד ספין תקשורתי סטייל הסטיקר המביך "אנחנו ננצח", אלא באמת, הדבר האמיתי. אבל הלו, רגע, שנייה, למה זה צריך לעניין אותנו בכלל? קפצה לה בוודאות השאלה לראשכם, ולמה? למה? למה? אתה טורח לבזבז לנו 5 דקות מהחיים עם הכרזה שכזו, אחת שבקלות יכלה להתמודד בדרמטיות שווה עם התפטרותו של אולמרט ידידנו הנוסע המתמיד. למה אתם שואלים? ככה!

אז עכשיו, אחרי שהבהרתי את הדברים ו…הפסקתם לקרוא/השתעממתם למוות/החלטתם להחרים את המזבלה כאות מחאה/אחר (סמנו את המתאים) אפשר להתחיל.

אחחחחח אין כמו המשרד הראשון, הבריף שחוזר על שולחני ללא האסטרטגיה…הראשון, הויכוח הקולני עם הפלנר…הראשון, הצעקה חסרת ההתחשבות על התקציבאית…הראשונה, מריטת השערות כי הלקוח לא אישר את הסקיצה…הראשונה, לקיחת חופן העוגיות הטעימות באופליין ב-JCS…הראשונה, ההנהון עם הגבות לכוס מיץ תפוזים מרענן מנערת המים בצילום חסות 6 שניות למשחה נגד תפרחת חיתולים….הראשון, ההישארות עד 5 לפנות בוקר כי יש פרזנטציה מחר וחייבים לסיים עד 9:00 את המצגת…הראשונה.

שלמור עכשיו, שלמור אבנון עמיחי

כן, לעזוב את המשרד הראשון זה תמיד קשה. בכל זאת, זו המשפחה הראשונה שבחרה לאמץ אותך, וחוץ מזה, יש כל כך הרבה דברים שכל כך התרגלת אליהם, אתם יודעים נו.. כמו המזגן למשל, שכבר יודע להפסיק לעשות את רעשי רעידת אדמה שלו (12 בסולם ריכטר אגב) כשאני מתקרב אליו, הכיסא שלי, שיחסי התלות שפיתחתי אליו הם בגדר סנטימנטים עמוקים ודביקים כמעט כמו שני מילואימניקים שהרגע חזרו מאימון ירי בחום של צאלים, מנורת הפלורסנט בתקרה שלי, עם הצתה שיותר מאוחרת מההודאה של הילרי בהפסד לברק אובאמה, המרקר הצהוב האגדי, שאת היעלמותו המוזרה משולחני כבר הפסקתי לנסות להבין ממש כמו חטיפתם של ילדי תימן אי שם בסוף שנות ה40. אכן, לעזוב את המשרד הראשון זה לא דבר פשוט בכלל, כי כולם כבר התרגלו לפרצוף המעצבן שלך, כי כולם יודעים לפרגן על מודעה שעשית, כי כולם מזילים ריר על הטוסט שהרגע הכנת, כי כולם יודעים איך קוראים לך (או לפחות משתמשים הרבה במשפט: "אתה! בוא רגע לסטודיו") ובעיקר בגלל שכ-ו-ל-ם חותרים איתך בסירה הקטנה מהקרטון אל עבר יבשת קאן הרחוקה, כשברקע נושבת רוח לקוח חזקה וגלי ג' יפית מתנפצים מכל עבר על הסיפון. ולמרות שנפלתי למים לא פעם וגם נרטבתי הרבה בדרך, נהניתי מאוד מהסערות וההפלגה.

אז נכון שעכשיו אני עובר לחתור בצוות חדש, עם סירה קצת יותר גדולה, ועם קפטן אחר, אך בכל פעם שאביט לסירת הקרטון תחזור אליי הנוסטלגיה ועל פניי יעלה חיוך אמיתי, לא כמו צהלת האושר המזויפת של מרינה מקסימיליאן בלומין, שנייה אחרי שמעודה זכה בכוכב נולד 673 או משהו כזה. וזהו אנשים, אני מקווה להמשיך ולספק את הסחורה (אגב, בנות אני פנוי, בנים….אההה מחמיא אבל לא!) ואם תתקרבו אליי, ככה ממש, אבל ממש קרוב, אז אני רוצה להסביר כבר מעכשיו אני ממש לא שמח לראות אתכם, וכן, זה הקקטוס בכיס שלי שדוקר אתכם.

סרטון הפרידה מהחבר'ה ב-JWT (עוז בטח יכעס עלי ששמתי את הסרטון, אבל אני הבוס פה)

11 תגובות

הוסיפו תגובה