אתמול, כשהוכרזו הזוכים בתחרות מפעל הפיס (עד 140 תווים, והפעם בקונספט "פתק על המקרר") אפשר לומר באופן מוחלט שהבינוניות ניצחה בנוק אאוט את כל השאר. נימוקי הזכייה של השופטים עדיין מהדהדים לי בראש ואני לא יודעת איך להתייחס לבדיחה הלא מצחיקה הזאת שחמישה אנשי תרבות ורוח מספרים לי.
נתחיל מהמקום שלישי, חנן גולן: ״אז ככה, רצתי, בדקתי, חשבתי, חישבתי, שאלתי, התייעצתי, שקלתי, שקללתי, קיללתי, בלעתי, נשמתי, שתקתי. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד ילד". עכשיו תקשיבו טוב לנימוק הזכייה של השופטים, אני מצטטת ופשוט לא מאמינה: "רצף הפעלים וצלצולם מעלה על הדעת את תפילת הקדיש, מעין תפילת אשכבה אקטואלית ומכמירת לב לילד שלא יולד בשל מצוקה כלכלית". איזה יופי של נימוק.
אבל רגע, הנימוק מתייחס לטקסט הנ"ל? מה בין הטקסט הסתמי והיומיומי הזה לבין תפילת האשכבה קדיש ״יתגדל ויתקדש, ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתרומם״? משהו בקצב של הטקסט (במצלול) הצליח לתעתע בשופטים עד כדי כך שהוא מוזכר באותה נשימה עם אחד הטקסטים המופתיים שידענו? האם מישהו מזהה קווי דימיון בין הטקסט הבנאלי של ״חשבתי -חישבתי״, מונולוג התחבטות לא מעניין ולא מסקרן שנשען על קיבוץ סתמי של פעולות יומיומיות ובנאליות שאמורות לבטא את ייסורי הגבר המודרני (וההתחבטות בהבאת ילד נוסף לעולם כשהמצב הכלכלי אינו מאפשר) לבין הטקסט היהודי המכונן והמופתי של האדם הקטן והסופי-עד-כאב מול פלא הבריאה האינסופית וההתבטלות של בן האנוש, בשר ודם, בפנייתו אל האל ברגע השבר הכי גדול שלו?
אם השופטים טוענים לקשר אסוציאטיבי עם תפילת האשכבה היכן ההתייחסות אליה? איך כל בחירה של פועל מבין שלל הפעלים שנבחרו ע"י הזוכה במקום השלישי מקדמת את הרעיון המרכזי של ההתלבטות, של ייסורי הנפש נוכח מצב כלכלי בעייתי שמכריע את הכותב לוותר על האפשרות להביא לעולם ילד נוסף? היכן ההתכתבות הספרותית עם הציווי הכמעט בלתי אפשרי לרומם ולפאר ולקדש דווקא ברגעי שבר כשאתה סופד לאדם יקר לך שנלקח ממך? הביקורת עושה חסד עם טקסט שכלל לא עומד באותו סטנדרט שהשופטים מייחסים לו.
קבלו את המקום השני, יהודית לוי: "אדם! בן כלב, גמרת את החלב. כולכם אותו סיפור. באים בימים וגונבים בלילות. נבלות. יורם (אייר, תש"ח)". מנימוקי השופטים: "מחווה ספרותית מפתיעה ונהדרת לאחד מגדולי סופרי ישראל, יורם קניוק ז"ל. צרצור זה משתמש באופן חכם בשמות ספריו של קניוק, על מנת להעביר מסר רלוונטי וסאטירי, שמתאים גם לתש"ח וגם לזמננו אנו".
יורם קניוק ז"ל היה בהחלט אחד מגדולי הכותבים בארץ. השופטים מייחסים וירטואוזיות מילולית ומחשבה גבוהה ואינטליגנטית לטקסט הכל-כך בינוני הזה. מה אני מפספסת? הכותבת משתמשת בנוסחת כתיבה שמאגדת ארבעה מספריו של קניוק (בא בימים, תש"ח, נבלות, אדם בן כלב) שמעייפת אותי בבנאליות-יתר ושלא כמוני השופטים מתמוגגים מהמסר הסאטירי של הכותבת. מסר סאטירי? מה המסר? למה התכוונה המשוררת ומה הבינו השופטים? הטקסט מתכתב עם ספריו של אחד משופטי צרצרפיס (שנה שעברה) שהלך השנה לעולמו. האם מלבד הרעיון להקדיש את הצירצור לאחד כזה יש כאן באמת-באמת טקסט גשטלט חדשני שמרכיביו יוצרים שלם שהוא יותר גדול מסך כל חלקיו? כנראה ששוב פספסתי את הפואנטה (אם בכלל הייתה כזאת).
והנה הגענו למקום הראשון, שירה כרמי. קבלו במחיאות כפיים סוערות את הצרצר שחרג מכללי התחרות: במקום "פתק על המקרר" כנדרש בכללי התחרות קיבלנו פתק שמדבר על מקרר שעומד למכירה (ולא פתק שמשאירים על מקרר, כמתבקש). זהו פתק שהושאר על מקרר? לא. זה פתק שמדבר על מקרר, ויש הבדל גדול. אם תשאלו את השופטים מדובר ב"פרשנות מקורית לרעיון הפתק על המקרר".
והנה הצירצור: "מיוחד לאספנים! תא חימום (4-7 מעלות צלזיוס) בעל שתי דלתות. יוצר בכוכב ארץ. כפי הנראה שימש לשימור רגשות". מנימוקי השופטים: "הצרצור הזוכה מפגין תעופת דמיון והומור מתוחכם. ניתנה בו פרשנות מקורית ויוצאת דופן לרעיון הפתק על המקרר – המקרר כפריט ארכיאולוגי שהתגלגל בדרך כלשהי לכוכב אחר, ושם, כפי שקורה לעתים כאשר נדרשים להשלמת פערים, ניתן לו פירוש החורג מן המציאות המוכרת לנו. זהו צרצור מדע בדיוני, עתידני ומקורי". הכותבת מציעה למכירה מקרר פרה-היסטורי, שזהותו לא ברורה.
רעיון מסקרן ומקורי. אני מבינה שמדובר בפריט אספנות שבגלל מזג האוויר הנוכחי (בעולם הקפוא של הצרצור) הוא מוצע למכירה כתא חימום (אם 4-7 מעלות הוא תא חימום – זה אומר שבחוץ קר הרבה יותר) במקום שאינו כוכב ארץ. השערת הכותבת לפונקציית המקרר: המקרר הוא בכלל תא חימום שמשמש לשימור רגשות. לסיכום – לייק על התחכום של הכותבת ועוד יותר מזה – לייק על השופטים שחרגו מן הכללים והביאו לנו אותה ב"פרשנות מקורית לכללי התחרות". (קליק)".
4 תגובות
לא יכולתי להסכים יותר עם הכותבת. טקסטים משעממים וחסרי מעוף.
תחרות יפה, סיפורים זוכים מוצלחים, נימוקי שופטים ענייניים ומאירי עיניים, מה העניין?
רון, בחייך, פרס שלישי מרגש? נוגה? מרענן? פרס שני מבריק? עמוק? פרס ראשון גאוני?
איזה ספרים או יצירות קראת בחיים שלך שזו פסגת היצירה שלך? איפה הביקורת שלך כלפי טקסטסים ומה כ"כ שבה את לבך? (עם כל שלושת המקומות הזוכים אתה מסכים ונפעם? אולי תחפש את עצמך? אלו גם הבחירות שלך אם היית שופט בתחרות? זה נשמע לא טוב, קונפורמיות יתר שאתה לוקה בה.
לא כל אחד יכול לקום מול ההמון הבינוני והאפור ולומר את דעתו הכנה והמנומקת ולומר להם – חבר'ה מה זה השטויות האלה, מה הרדידות הזאת, אתם אשכרה לא יודעים לכתוב, לא יודעים לשפוט, אתם לא מרגשים, והבינוניות שלכם לא עושה לי את זה. אתה אולי כזה שנוטה ללכת עם העדר, לא שואל שאלות, לא מרים ראש וזה בסדר גמור. כי אתה כזה. אבל לא כולם כמוך וטוב שכך. אל תשכח שזאת תחרות ספרותית שהייתה אמורה לתת במה ליצירות מיוחדות שהם מעבר ליומיומיות הרגילה. ובחירות השופטים מריעות לבינוניות, אנשים כמוך לא יבינו על מה הפוסט הזה. לך תקרא כמה רם אורן לסופשבוע, או ספרי טיסה אחרים, זה בטח ברשימת המועדפים שלך.
קראתי את הצרצורים ונהניתי מאוד, בניגוד לדעתה המנומקת של המבקרת.
פרס שלישי: מרגש, נוגה, מרענן, זורם אותי זה ריגש. צרצור זורם של גבר מתלבט שרצה והתאווה ואחרי חיבוטי נפש וכיס הותיר פתקה לאהובתו שמחסלת את האופציה. פתקה אחת, צרצור אחד – ואיפה הילד?
פרס שני: מבריק ועמוק ומיוחד: הצרצור הביא לידי ביטוי מרשים את שובבות הנעורים האבודה של סופר מחונן בן דור הפלמ"ח, עז ביטוי שאינו בוחל באמירות קשות ואמרות גנאי בוטות (בן כלב), יש גם חרוז חמוד, הוא כועס על אורח לרגע ששתה החלב והסתלק – כמה אופייני לאותו דור של לוחמי תפרנים שבימים נלחמו ובלילות קיללו וסחבו מכל הבא ליד. בנאליות? לא! קנאה, קנאה צרופה.
פרס ראשון: גאוני, הפוך על הפוך, עמוק, אסוציאטיבי. אוף, למה צריך להסביר? רגע, מה קרה? לא טעים לך? לא קרה כלום.
ותפסיקו כבר עם אמירות בנאליות כמו, הטקסט מתכתב עם זה וזה… דימוי מפגר, סליחה. ובנאלי, אמרתי.