ברנז'ה פוסט אורח

שוויון גם מחוץ לארון: במדינה שלי, אני לא אהיה אזרחית סוג ב

שירלי קליינמן
שירלי קליינמן
מחפשים עבודה? לוח הדרושים של המזבלה

מאת: שירלי קליינמן, מנהלת תוכן מדיה חברתית

הרגע בו יצאתי מהארון בפני ההורים שלי הוא לחלוטין בלתי נשכח מבחינתי; זה היה יום מצעד הגאווה בתל אביב והייתי בת 19. צעדתי במסדרון הלוך ושוב, כשהלב שלי מאיים להתפרץ מהחזה ולעלות על האוטובוס הראשון מחוץ לעיר. ידעתי מראש שהרגע הזה לא יהיה יפה בכלל. ערב לפני כן אפילו ניסיתי להכין את אימא שלי, הבאתי הביתה את עיתון "הזמן הוורוד" ז"ל, שסיפר בגאווה על הצעדים שעשו באותה השנה כל מיני סלבריטאים מהקהילה הלהטב"קית אל לב המיינסטרים הישראלי. להראות לה שאין מה לפחד, אנחנו מקובלים ואהובים כמו כל אחד אחר.

שירלי קליינמן

שירלי קליינמן

באותו היום, נכנסתי לחדר של הוריי, נעמדתי מולם בברכיים רועדות ואמרתי את המילים שהחזקתי 3 שנים בבטן – "אמא, אבא, אני לסבית". אבא שלי פנה אלי במבט שכולו סימני שאלה ואמר "מה?". זה לא שהוא היה המום, הוא פשוט לא שמע! גדלתי מגיל אפס עם אבא כבד שמיעה, הייתי צריכה לדעת מראש להגיע להכרזה הזו עם מגפון, יופי שירלי. אחרי ההפוגה הקומית הזו, חזרתי על עצמי כדי להבהיר, והתהליך שחשבתי שהושלם, רק התחיל.

עם השנים, מול ההורים ומול הסביבה, הבנתי שתהליך היציאה מהארון לא מסתיים אף פעם. הוא נמצא בכל תקשורת אנושית מול אנשים חדשים וגם כאלה שכבר מכירים אותי. למדתי להגיע עם מגפון לכל הכרזה על זהותי המינית. למדתי שדברים בסיסיים כמו הזכות לאהוב ולהיות נאהב, האפשרות להודות במשיכה לאדם מסוים, הזכות לדבר על האהבה שלי במסגרות כמו סביבת עבודה או לימודים, היכולת להביא את האדם שאני אוהבת לפגוש את בני המשפחה שלי – כל אלו הן לא זכויות בסיסיות עבורי. הן לן לא זכויות בסיסיות חברתית ולא זכויות בסיסיות בחוק.

לאחרונה קמים ונופלים כמה וכמה דיונים והצעות חוק סביב הזכויות הבסיסיות הללו בכנסת. מפלגות מקצוות שונים של הקשת הפוליטית צוברות את ההון שלהן על גבה של הקהילה שלי. חלקן בעדה ומחפשות קרדיט וזכות ראשונים, וחלקן נגדה ומחפשות להכות גלים. מכולן אני מקבלת את התחושה הקשה שאני אזרחית סוג ב'. שמסיבה לא ברורה, על אף היותי יצרנית, צרכנית, משלמת מיסים – אני לא מקבלת את השוויון לו אני ראויה.

רבים אומרים לי ש"שוויון" היא מילה גדולה, לאיזה שוויון אני מצפה כאן בעצם? ובכן, אני מצפה לכל הדברים האלה שאזרחים מן השורה רואים כמובנים אליהם לחלוטין – הזכות להתפרנס בכבוד מבלי לחשוש לחשוף את נטיותיי בסביבת עבודה, הזכות לקבל שירות הוגן כלקוחה, הזכות להינשא ולהביא ילדים לעולם בכל תהליך שאבחר. הזכות לא לדאוג אם אני במיינסטרים או אם מחבבים אותי, פשוט הזכות להתקיים! אם אני משלמת למדינה את מיטב כספי ותורמת מעצם היותי אזרחית, הייתי מצפה גם לקבל ממנה את המעט הזה.

גם אני אזרח/ית סוג ב

גם אני אזרח/ית סוג ב

אם אתם מסתובבים קצת במדיה החברתית בוודאי שמתם לב שמשהו התחיל לזוז בקהילה ואצל בני בריתה: תמונות סלפיז בפרופיל מתחלפות בסימני שוויון על רקע כחול, הפגנות ופעילויות פוליטיות נרקמות, והקהילה החלה לקום ולהזדעק על העוולות שנגרמות לה. על ההתרה של דמה. ואני אומרת זאת בלב כבד וכוונה מלאה, כי נכחתי במצד הירושלמי, בו ישי שליסל דקר 3 אנשים כי קיבל על כך גיבוי פוליטי, זו הייתה יכולה להיות אני במקום כל אחד מהם. כשאורי אריאל ממפלגת בית היהודי אומר כי התורה קובעת עונשים חמורים על הומוסקסואליות והוא איש שמאמין בעונשים – הוא מתיר את דמם של אחי ההומוסקסואלים!

מכאן החלטנו שאין עוד מקום להתקפל. אין סיבה שקהילה גדולה, יצרנית, צרכנית ותורמת, המהווה כ-10% מן האוכלוסייה, לא תזכה לזכויות שוות בביתה רק על בסיס העדפה מינית. לא עוד! אנחנו מסרבים להיות אזרחים סוג ב'!

אי לכך, חבריי שגב אפריאט, יוחאי סביר ואני ניסחנו את "מכתב ה-10,000" אשר ישלח לראש הממשלה ולכול חברי הכנסת, ובו רק 3 דרישות בסיס וסנקצייה אחת:

1. על ראש הממשלה לגנות במפגיע את ביטויי ההומופוביה הנשמעים לאחרונה, ובפרט את אלה של חברי הבית היהודי.

2. עליו להשמיע הצהרת כוונות ברורה וכנה לשוות את זכויות הקהילה לזכויותיהם של כלל אזרחי המדינה. הצהרת כוונת, שנשיא המדינה כבר יצא בה לפני כמה ימים.

3. על הממשלה להתחייב להליך חקיקתי מלא לשוויון זכויות מלא לטובת הקהילה הגאה.

אנו מצפים לראות את התהליכים בתנועה בתוך 90 ימים משליחת מכתב זה. במידה ולא יעתר לדרישותינו הלגיטימיות, אנו ניאלץ, בצער רב ומתוך אמירה ברורה שחדלנו ממחאות והפגנות במילים – לעבור למעשים – להטיל סנקציות מצד הקהילה הגאה כלפיי מדינת ישראל. אנו כמובן מגובים ונעזרים בייעוץ משפטי.

חשוב לי להבהיר שלמרות כוחה הפוליטי של העצומה, היא אינה מפלגתית! היא מוצגת מראש כהתאגדות של כל קצוות הקשת הפוליטית והמגדרית – לסביות, ביסקסואלים, ביסקסואליות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים, טרנסג'נדריות, א-מיניים, א-מיניות, פאנסקסואלים, פאנסקסואליות, קווירים וקוויריות, וכמובן הטרוסקסואלים והטרוסקסואליות תומכי הקהילה הגאה. חתמו על העצומה, הפיצו אותה, עמדו לצידינו והתחייבו לתוצאותיה. היום אלו אנחנו – מחר אתם.

שירלי קליינמן היא מנהלת תוכן מדיה חברתית במשרד האינטראקטיב D-Say

מחפשים חברת אחסון וענן אנושית?
המזבלה ממליצה על האחים ב-Expim

תגובה באמצעות פייסבוק

תגובה אחת

  • יש לך טעות, מאמאל'ה. זה לא אורי אריאל אמר, זה התורה אמרה. התורה, זו שבשמה דרשנו – וקיבלנו – בעלות על הארץ הזו. וזה אפילו כתוב בה יותר מאשר פעם אחת. וזה אחד מחמישה דברים בסך הכל בכל התורה כולה שמכונים "תועבה". אורי אריאל לא התיר את דמם של ההומוסקסואלים. התורה בכבודה ובעצמה, תורתו של בורא העולם – זה שאת כמובן לא מכירה בו – קבעה כי הומוסקסואליות דינה מוות.
    אגב, גם על פי התורה יש בית דין ולא לוקחים את החוק לידיים, ובית דין שכזה לא קיים כיום כשאין בית מקדש כי רק בלשכת הגזית בבית המקדש דנו דיני מוות. אבל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שהתורה אכן קובעת גזר דין מוות להומוסקסואלים.
    אז לא אורי אריאל, ולא אף אדם אחר שמצטטים את שאומרת התורה, מתירים את דמם. הם עצמם, במעשיהם, התירו את דמם.
    וכן, אני יודעת שנורא לא נעים לקרוא את זה.
    אבל אני חיה במדינת היהודים כי היא ארץ ישראל על פי התורה, ולי נורא לא נעים שלגברים כאלה בכלל יש זכות כלשהיא במדינת ישראל. הנעים שלך הוא הלא-נעים שלי, ולהפך.
    עד ביאת גואל צדק, עד יום הדין הגדול והנורא בו ישלמו כולם על מעשיהם.
    וצוחק מי שצוחק אחרון.