הצד של הפרסומאית: עדי ברזאני על קמפיין השמנת היתר של חברת המדיה JCDecaux

מאת: עדי ברזאני, מנהלת המדיה החברתית של ברזני לוי.

הם אמרו לי "לכי לאודישנים של שוקולד עלית, מחפשים פרה חדשה". הם צחקו והחיוך שלי קטן. הם אמרו "אנחנו צריכים שוער אולי תעמדי בשער?? ככה בטוח לא יכנסו כדורים". הם צחקו, והחיוך שלי קטן. הם היו מציקים לחברות הרזות שלי כי הן מצאו חן בעיניהם, ולי היו מציקים, ומקללים, ודוחפים, כי הפרעתי להם בנוף. הם הרביצו, והחיוך שלי המשיך לקטון. הם היו מזמינים את כולם למסיבה של המקובל בכיתה, ולי היו אומרים מקום ושעה אחרים, והייתי מגיעה, ולא היה אף אחד, והבנתי שעבדו עליי. אז חיכיתי שעתיים וחזרתי הביתה כדי שאמא לא תראה שהם צחקו ושהחיוך שלי קטן.

כשאמרתי למקובל של הכיתה שאני מאוהבת בו, הוא הראה לכולם את המכתב ש"השמנה" מכיתה ה'-1 כתבה לו, וכל בית הספר צחק עליי, אז אמרתי לאמא שאני חולה, ונשארתי בבית, והחיוך שלי כבר לא היה.

חברים. המודעה שאתם רואים כבר כמה ימים שסופגת את האש שלכם, של מומחיות לתזונה והפרעות אכילה, של הורים, של מורים, זו מודעה שמשרד הפרסום בו אני עובדת ייצר בהתנדבות לקמפיין להעלאת המודעות בהשמנת יתר בקרב ילדים. כשראיתי את המודעה בפעם הראשונה היא צבטה לי מאוד. היה לי קשה, יותר נכון, לעדי בת ה10 היה קשה. לא כעסתי על הקופירייטר או על סמנכ"ל הקריאייטיב שאישר דבר כזה. כעסתי על דודי, על איתי, על יעל, על יונתן, ועוד כמה נשמות טובות מבית ספר דגניה שנתון 90' בטירת כרמל. (היום הם באמת נשמות טובות, והשמות כמובן בדויים כי אחרי הכל, היינו ילדים).

זה לא סוד שאני שמנה. זה לא סוד שמרבית חיי אני שמנה. זה גם לא סוד שאני אחד האנשים השמחים, הרגישים, הבטוחים ואוהבי האדם שתכירו. אבל יש לי סוד שלא סיפרתי להרבה אנשים. לא לאמא, לא לאבא, לא לאחים ולאחותי, לא למורה, לא לחברה הכי טובה שהייתה לי בחטיבה- אני עדי, אני שמנה בערך מכיתה ד', והייתי ילדה עצובה. וההשלכות עדיין קיימות, אבל תודה לאל יצאתי בסדר. אבל אחוז מאוד גבוה מהילדים השמנים לא ייצא בסדר. ולא בגלל מודעה, אלא בגלל חוסר מודעות של גורמי טיפול.

ואולי, רק אולי, אם היה אז קמפיין כלשהו שהיה עושה כזה באז, וגורם להורים שלי ולמורים שלי להזדעזע ולחשוב קצת, אולי אז מישהו היה מבין שצריך לעזור לי, כי ילדים לא מדברים, רובם לפחות, אני לפחות. ואני הייתי שחקנית ממש טובה. להיות ילד שמן זה לא בריא פיזית, ולא בריא נפשית. אל תתנו לילד פשוט להיות מי שהוא- חסר תרבות אכילה ומודעות לתזונה נכונה ולספורט! אל תתנו לילד לקבל את זה שהוא חריג בנוף של אחרים! הסבירו להם שהם יפים כמו שהם! עם זאת, למדו אותם על השלכות בריאותיות. הוסיפו, במקום שיעור מתמטיקה אחד בשבוע, שיעור "חשיבות הספורט ותזונה נכונה" ושיעור על התנהגות חברתית ורגישות כלפי השונה. בארה"ב מלמדים מגיל 9 איך לאכול נכון ונלחמים בתופעה כבר שנים, כי להיות שמן זה לא בריא. והנה, אומרת לכם את זה שמנה.

ואל תאשימו את השליח, שאומר בפשטות קשה – כשהילד שלך משמין, החיוך שלו קטן. אל תצפו מילדים, חסרי כל אינטיליגנציה רגשית שירכשו רק בעתיד, לא להתנכל לילדים אחרים כי הם שמנים, מכוערים, מוזרים, שונים, אחרים. שימו לב לילד שלכם, אל תחכו שהוא יספר, כי 87% מהמקרים הוא לא. אל תחכו שהוא יתאבד. אל תחכו להזדעזע מקמפיין או פרסומת שנושאים מטרה קשה. טפלו בבעיה עצמה, היא קיימת, היא כואבת, היא מקטינה את החיוך.