את מרבית משירותי הצבאי העברתי כשוטר-לוחם בפלוגה כ"א במשמר הגבול ירושלים. כבר אז ידעתי, שלא משנה אלו פסגות כבשתי ואלו פסגות עוד אכבוש, אין שום דבר שאני יכול לעשות בחיי, שיהיה משמעותי, ממלא ובעל תכלית וחשיבות קיומית, כשם שהיה שירותי הצבאי. אנחנו עם אחד עם מדינה אחת, וגם אם אנחנו נקרעים בין חילוקי דעות, השקפות ואידיאלים, זו החובה של כל אחד ואחת מאיתנו, לתרום להגנה על מדינת ישראל וקיומה בכל דרך אפשרית. זה לא משנה אם בחרת בשירות קרבי, תומכי לחימה או תפקיד מנהלתי, זה לא משנה אם בחרתם בשירות לאומי או ניהלתם את עמוד הפייסבוק של צה"ל או אפילו אם בחרתם להתפלל לשם שמיים במקום להתגייס, במדינת ישראל כולנו חיילים וחיילות וזה מה שהופך אותנו לבלתי מנוצחים.

פעם בשנה יש רגע אחד שבו הכול נעצר, שבו אני נעצר ונזכר באלו שפעם היו חלק מוחשי מהשגרה היומית, הצחוקים והעבודה המעייפת והיום הם רק זיכרון באותה שגרה. פעם בשנה אני עוצר הכול ונזכר ב-גלית ארביב, לוחמת משמר הגבול, חייכנית ומורעלת, חברה לנשק ולתשוקה העזה להגנה על המולדת, אחת שכבוד לי לומר שהכרתי ושירתתי לצידה.

פעם בשנה יש רגע אחד שבו הכול נעצר, שבו אני נעצר ונזכר באותה שנייה גורלית בחייה של גלית, את ניצוץ הייעוד בעיניה כשראיתי אותה מקפצת מלאת שימחה במסדרונות הבסיס. בידה אחזה דף, טופס גיוס לשורותיה של משטרת ישראל. לאחר שחרורה משירות סדיר במג"ב, גלית הגשימה חלום והתגייסה למשטרת ישראל. בלילה ארור ב-25.5.2002, גלית הסתערה ללא פחד אל עבר מחבל חמוש שירה לכל עבר בירושלים. באותו רגע שבו נלקחו חייה על ידי כדורי המרצח, ניצלו חייהם של עשרות, מאות ואלפים אחרים. פעם בשנה ישנו רגע אחד שבו אני עוצר הכול ויודע, שאני זוכר. יהי זכרך ברוך.

גלית ארביב, מדחת יוסף, אני זוכר.