בלוג המזבלה
פוסט אורח: עזרו לנו להציל את החדשות המקומיות

פוסט אורח: עזרו לנו להציל את החדשות המקומיות

מאת: אורי ארליך, עיתונאי. ירושלמי בעבר ובהווה. בן 37, נשוי+3.

אם במקרה הייתם משחקים איתי במשחק האסוציאציות, ורק במקרה הייתם בוחרים ב"הפגנה" בתור השאלה הראשונה הייתי אומר: "הקניון של כתב הטלוויזיה". בהפגנה יש הכל, דרמה, טובים ורעים, אלימות, גיבורים, והכל זמין בהישג יד. כולם מבקשים לשרת אותך, הלקוח, יגידו ויעשו כמעט כל מה שתבקש, רק תצלם ותעזור להעביר את המסר. אבל היום הלכתי לקניון בלי ארנק.

השתתפתי בלא מעט הפגנות כמפגין, החל מהפגנות נגד סגירת רחוב ים סוף בשנות השמונים, דרך ההפגנות המיתולוגיות נגד סגירת רחוב בר אילן בירושלים, וגם בהפגנות "מחנה השלום" בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אבל מאז חלף זמן רב, בו הייתי בלא מעט הפגנות, אבל אף פעם לא על תקן משתתף, אלא על תקן כתב המסקר את ההתרחשויות.

ברוח פוסט מודרנית ומכניקת הקוונטים, רק אגיד שברור שגם אם אינני משתתף אני חלק מההתרחשות, ונוכחותה או אי נוכחותה של המצלמה משנה את תוצאות הניסוי. כל סיטואציה מקבלת פרשנות אחרת ועוצמה שונה כשהמצלמה נכנסת לתמונה. כל כתב מחכה למכה במצלמה לפעמים ממושא הסיקור, כמו מפגין חרדי שיוסיף גוועלד מאיים וייתן לצופה תחושה ש"עבדת בשבילו", לפעמים כניסתו המאיימת של שוטר ששם ידיו על העדשה יכולה לעשות את העבודה. אם הצלחת לקלוט פוליטיקאי או פקיד בכיר המנסה לחמוק מהמפגינים ודחפת לו מיקרופון כשאינו מוכן אתה יכול להיות מבסוט ולטפוח לעצמך על השכם.

אבל היום הלכתי להפגנה ללא צלם. גם בלי מיקרופון. עמדתי והפגנתי עם שאר חבריי. בימים הקרובים יכריעו הפוליטיקאים את עתידנו, בשבוע הקרוב, לפני שתתפזר הכנסת יוכלו חברי הכנסת להעביר את החוק שעבר בוועדת שרים לענייני חקיקה ועוכב בשל הערר שהציב האוצר. אם לא ייקרה הדבר נלך אני ושאר מאה ושמונים חבריי מהחדשות המקומיות בכל רחבי הארץ ללשכת האבטלה.

סותמים לנו את הפה שלכם
סותמים לנו את הפה שלכם

זו הייתה הפגנה עצובה. השלטים הוכנו, המגפונים הובאו, אבל לא היה מי שירים אותם ונאומי פועלים לא ממש נשמעו. בדיוק כמוני מורגלים שאר המפגינים להיות בצד השני. לא מפגינים אלא מסקרים. בגל הקשה שעובר על התקשורת הישראלית, שלוקח איתו עיתונאים ומערכות חזרה אל מימיו הסוערים והקוצפים של שוק העבודה, זו כבר קלישאה שחוקה, אבל היום הרגשתי כמה היא נכונה.

עשרות עיתונאים המסקרים את הפריפריה והפריפריה החברתית ומורגלים בסיפורים קשים של מפעלים שנסגרים, מוצאים עצמם לפתע באותה סיטואציה, ותאמינו לי, לא קל להרגיש פתאום שאתה בצד השני. זה לא שלא עשית את עבודתך על הצד הטוב ביותר, זה לא שלא עשית הכל כדי שהמפעל יצליח, אבל המציאות שרירותית ולפתע גם אתה בסכנה.

ואז, בזמן שחיים הר-זהב נואם ומנסה לעורר את המפגינים השפופים הגיעו מפגינים של הפגנה אחרת. ביניהם אנשי "המעברה" וחבריהם מרחבי הארץ. בשנה האחרונה סיקרתי לא מעט את מאבקם של זכאי הדיור הציבורי, וכך גם חבריי במערכות האחרות. ולפתע הגיעו מושאי הסיקור מכל הארץ כדי לעמוד לצידנו. המפגינים המקצועיים האלה, שצברו לא מעט ניסיון בהפגנות בשנה וחצי האחרונות הביאו עמם תנופה והשתלבו בהפגנה. ולא איכפת לי להיות רגשני ולהגיד שצמרמורת עברה בגבי, וגאווה מילאה אותי. עיוור מחיפה שלא קיבל סיוע בדיור נעמד וסיפר במגפון כיצד מערכת חיפה הייתה שם בשבילו וליוותה אותו, אחרים אמרו שהשתקת החדשות המקומיות היא סתימת פיותיהם. שלא סתם מבקשים לסגור אותנו, ולרגע הרגשתי איך הסיסמאות אינן מופרכות.

סותמים לנו את הפה שלכם
סותמים לנו את הפה שלכם

ההפגנה ביקשה לעבור אל מול הכנסת והיס"מניקים סירבו לתת לנו לחצות את הכביש. לרגע ביקשתי להוציא את הפלאפון ולצלם, בכל זאת זה חזק ממני, אבל נמנעתי. דווקא למפגינים שזה עתה באו הירשו לצאת, הם "שייכים" להפגנה אחרת. ושוב שיעשעה אותי הסיטואציה. לרוב אני הוא זה שיכול לעזוב את הזירה מתי שאני רוצה, ואותי יעזבו השוטרים בשקט. אתי חן, פעילה במאבק הדיור הציבורי, הרימה את מצלמת ה PC (מפגינים מקצועיים כבר אמרנו) וצילמה אותי, לרגע הרגשתי איך היוצרות מתהפכות, מי מסקר את מי, ומי עוזר למי. גם עובדיה, גלית ובני באו להביע את הזדהותם, והרגשתי שלא משנה איך יסתיים הסיפור שלנו, בהצטרפותם הראינו לכולם שאנחנו הכי רלוונטיים, ומי שמשמיעים את קולה של הפריפריה. אבל איך אמר חיים הר-זהב בהפגנה, "כששאלתי למה שטייניץ לא מטפל בזה, פקידי האוצר ענו לי זה לא מעניין אותו. הפריפריה לא מעניינת אותם". ומסתבר שלא מדובר בססמאות נבובות, אנחנו קולה של הפריפריה, ולנו סותמים את הפה.

תגובה אחת

הוסיפו תגובה