הרבה זמן שהברנז'ה לא געשה סביב הפרסומאי גדעון עמיחי, בעברו ממייסדי משרד הפרסום 'שלמור אבנון עמיחי Y&R', שחזר לאחרונה לעבודה שוטפת בישראל, תחת השלוחה התל אביבית של בוטיק הפרסום שהקים בניו יורק 'לא לא לא לא לא כן'. עמיחי, שחזר ארצה בתחילת חודש אפריל, כבר הצליח להרגיז לא מעט מקברטיני הענף ובפרט את הנהלת משרד הפרסום אדלר חומסקי & ורשבסקי, לאחר שחטף מידיה את תקציב הפרסום של מותג רכב 'פולקסווגן ישראל' של היבואנית צ'מפיון מוטורס.
לפני כשבוע השיק עמיחי את הקמפיין הראשון עבור פולקסווגן ישראל תחת המסר The Car, אשר ניסה להסביר לקהל הצרכנים "מה בדיוק עושה את פולקסווגן – פולקסווגן?". אלא שעל פי שיח המסדרונות במשרדי הפרסום עולה כי לא מעט מעובדי הענף הרימו גבה לנוכח המסר "הסתמי" של הקמפיין ובשעות האחרונות אף מופצות בפייסבוק ובהודעות וואטסאפ כרזות דחקאיות הלועגות לפולקסווגן ולעמיחי.
על הכרזות כתבו היוצרים (האנונימים): "בואו ללמוד איך עושים פרסום באמת מהאורקל הרכוב על פולקסווגן". אך גדעון עצמו יכול להיות מרוצה, מאז ומתמיד השיח הברנז'אי עסק בעיקר סביבו והצלחותיו בזירה הבינלאומית, וגם עתה עם חזרתו ארצה, השיח חוזר כנראה למקום הראוי לו ביותר.
דמות מוכרת בענף מספרת למזבלה: "זה מייצג את הנרקיסיזם והאישיות של עמיחי. זו "גדעוניות" קלאסית וחשבנו שהיא חלפה מעולמנו עם עזיבתו לחו"ל".
דה קורנפלקס!
מה בדיוק הופך את הקורנפלקס, לקורנפלקס? אולי… אולי השאיפה וההשלמה הלא שלמה לאי שלמות משתלמת שלמותית? אולי הרצון והיכולת הבלתי נדלית להיות נדלית ולהתעלות על כל ההישגיות ומשו על יעדים? אולי זה התחרות עם בים בם תירס חם בידי בם, וכלבלב הו בידי בם בם, צ'ילי בים ואולי זה הכוח להידבק בעקשנות לבלטה כשאתה נופל לרצפה ולא להיכנע אפילו לאיי רובוט רומבה פילוסוף, אולי זה בכלל הפחד מלהיות שלווה? או גרנולה? או דוריטוס? או טאקו או קוסקוס של מרוקאים שרגישים לגלוטן? ואולי זה רק שתי מילים, רק לא אומרים שני? דה קורנפלקס.
דה טויילט פייפר!
מה בדיוק הופך את טוילט פייפר, לטויילט פייפר? קשה לומר (או רך) אולי זו האומץ לרפד אסלה בתחנה המרכזית הישנה כשהתחנה המרכזית הישנה הייתה חדשה, אולי זו היכולת להפוך מקומות חשוכים לחשוכים מקומות? אולי זה השכבות שמגדירות מחדש את העולם המופלא של הניגוב ואת זה שלא נשאר לך חומים על האצבע המורה, או האיכות הבלתי מתפשרת של הרצון לשבור שיא של לבישת תחתונים לבנים ללא כביסה. אולי… ואולי זה פשוט שתי מילים: מוכנים אני הולך להפיל אתכם על הפרצוף כדאי שתשבו…." דה טויילט פייפר!!! בבבםם.
דה פייפר קליפ!
מה בדיוק הופך מהדק נייר למהדק נייר? אולי זה שהוא מהדק נייר? אולי זו המכונה שייצרה אותו במפעל למהדקי נייר במפעל בטורקיה? ואולי זו לא המכונה במפעל? אולי המכונה אולי היא נמצאת בבית מלאכה זעיר בחבל פאנג'אב בהודו? אולי זה בחבל טמילנאדו? אישה מגזע הודי מיושרת לאמצע משחילה חוט ברזל בקצה האחד של תחילת המכונה אשר כבמטה קסם בקצה השני מוציאה מהדקי נייר עקומים, זה למה השבלונה שחוקה משאיפה לשלמות? אולי המרדף והמצוד המייסר, הכואב הדואב הבלתי מיתפסק לחבר….. לחבר….. לחבר……. לחבר שני דפי נייר שכתוב עליהם רק שתי מילים: דה מהדק נייר!!! שששש….. השקט שאחרי הפאנצ' שלי.
דה גול!
מה הופך את דה גול? לדה גול? אולי זה המילה הנפלאה דה? ואולי זו המילה השאיפתית גול? ואולי זה שתיהן? דה- גול. אולי זה המרדף השאיפתי אחר המשאלה ומשאת הנפש המאמצית לחתירה השתוקקותית אחרי הגול? אחרי השער? אחרי הקרן? אחרי החוץ? אחרי קובי מידן? שייקח אותי לראיון עילאי ומתנשא בחוצה ישראל? אח"כ שיתקשרו אלי מוועדת פרס ישראל וייתנו לי פרס ביום העצמאות? לפחות משואה? אני הרי דה גול של הפרסומאים? הצלתי את הענף משואה? מכליה? ומגבורה? כמה עותקים מכר הספר שלכם הא?
דה אסימון!
מה הופך את האסימון? לאסימון? אולי זו השאיפה הכפייתית והפרפקציוניזם לקשר? אולי זה הייסור השלמתי והייסורים של החור? אולי זו היכולת להשתלשל דרך חריץ? אולי המרדף האינסופי של הטלכארט? אולי זו היכולת לקיים מיליוני שיחות בין אנשים הנמצאים בפסגת השלמות לחבריהם השאפתניים בעלי הכמיהה והרצון לכבוש את הפסגה של האוורסט בלי שארפה, תוך כדי רעידת אדמה, הוריקן קתרינה וצונאמי ביחד? ואולי זה בכלל הפחד משני גביעי אשל מחוברים בחוט פסגת התקשורת במשך אלפי שנים שאיפתיות של אבני דרך פרוצות? ואולי אולי אולי זו הידיעה שהוא תמיד יורד בסוף? דה אסימון.
דה סביח!
מה הופך את הסביח? סביח! אולי זו המחלוקת האלמותית ההיישגית הבלתי נדלית של האם זה ראשי תיבות סלט ביצה ירק חציל? לחצל? לבצל? אולי זו הנפלאות הכפייתית של החציל? אולי זו החציליות הנפלאה של הביצה? אולי זו הבייצתיות של הבצל? אולי זה הבצליות של העמבה והעמבתיות הטחינתית של הכרוב שהופך אותו לפסגת הקולינריה השאיפתית? ואולי… אולי… אולי… זו היכולת לקחת לך בלי בושה 21 שקל על מנה ברמת החייל? על מה? זה לא שאנחנו מקבלים יותר כסף מבאומן שיושב בבורסה ויש לו ים אופציות של אוכל, ב25 שקל אתה מביא מנה בשרית וגזוז עולה למשרד מסודר עד ההזמנה בערב? אולי זה רק שתי מילים? דה סביח.
דה כלום!
מה עושה את הnothing-? Nothing!? אולי nothing? אולי זה הריק- הוואקום- החלל הריק שהשארתי בענף הפרסום כשנסעתי לניו יורק ועד שחזרתי להושיע את הענף ולמלא את החלל רכוב על פולסוואגן? ואולי… אולי זו הכלומניות הכמיהתית לשאפתנות החוצפנית המעזה ומנצחת בכל פעם מחדש את הנצח את הקדמה ואת השלמות? ואולי זו השאיפה האינסופית והבלתי נגמרת לאינסוף פתרונות אינסופיים של הפתרון הסופי המוחלט בהחלט? ואולי חבורת סוד מוחלט בהחלט שהייתה בעצם כלום? ואולי זו שאיפה והיכולת…. השאיפה והיכולת של פיל לזיין תרנגולת? ואולי… ואולי זו היכולת פשוט לומר כלום בתקציב של שלושה מיליון שקל?
Das Gid(e)on
6 Responses
כמה רוע וקנאה בכתבה אחת.
ככל הנראה הצוות (שם אנשי הצוות קבור במזבלה) האנונימי שעבד על הפקת המודעות מובטל וחסר עבודה.
אין הסבר למאמץ שהושקע במודעות ואין הסבר לרע שיוצא מהכתבה.
קנאה זה מרכיב מרכזי של בראנז׳ות שאין להן עוצמה לפרגן.
הקמפיין של גדעון שנון ויעיל.
דה מזבלה ידוע כמותג זיבלי בלתי מקצועי עם אג׳נדה זדונית.
The jealousy
גם בעוד עשר שנים כולנו נזכור את הסרטון הזה.
זה סרט שיזכה בקאן – על בטוח.
הקינאה מטריפה אתכם.
תסתכלו מסביב … זה קמפיין הרכב הכי בולט שיש כרגע…
לדעתי זה קמפיין מעולה!
שאפו
כמה מאמץ כדי להשמיץ.כמה רוע.כמה נקמנות. זה הפרצוץ האמיתי של שלולית הפרסום בישראל
ענק nothing