MUST READ ברנז'ה דעות ומחשבות מקודם

בואו ואגיד לכם מה הבעיה בענף – וכן אני יורק לבאר אבל לבאר שמזמן אינני רוצה לשתות ממנה

ברנז'ה: בואו ואגיד לכם מה הבעיה בענף - וכן אני יורק לבאר אבל לבאר שמזמן אינני רוצה לשתות ממנה
ברנז'ה: בואו ואגיד לכם מה הבעיה בענף - וכן אני יורק לבאר אבל לבאר שמזמן אינני רוצה לשתות ממנה
מחפשים עבודה? לוח הדרושים של המזבלה
דורי בן ישראל

דורי בן ישראל

בהמשך לאייטם האורח של משה בנימין, כתב אתר אייס על חוויותיו מכנס החירום של אנשי הקריאייטיב, החלטתי בעצמי, אולי באופן תקדימי להביע את דעתי האישית, בלי פחד, בלי אינטרסים ואג'נדות חבויות ובלי מסיכת האנונימיות שרובכם עוטים. תחת הפלטפורמה והשם שלי. לפני 7 שנים הקמנו בלוג קטן וצנוע בתחום הפרסום בשם 'מזבלה' אשר אני נוטה להאמין ששינה את פני ענף הפרסום הישראלי. מעולם לא ביקשתי הוקרה או הכרה על כך, מעולם לא רציתי או ייחלתי להנהיג ומעולם לא ראיתי את עצמי חלק מה-SO CALLED "ברנז'ה". באופן אישי אני מכיר מעט מאוד אנשים אשר עובדים במשרדי הפרסום. המזבלה הוקמה במטרה להיות מוזיאון פרסום אינטרנטי, היא הוקמה מהמקום הכי כנה וטהור שיכול להיות לאדם בכל הנוגע לעיסוקו. המזבלה הוקמה בשביל לקדם אתכם – פרסומאים כפרטניים לפני קידומם של משרדי הפרסום כמכלול. 7 שנים שאני משקיף מהצד, רואה את כל הרוע ששוכן בענף שלנו, רואה אותו נרקב מול עיני, מאבד את המהות שלו, מאבד את טוהר העשייה. 7 שנים שאני רואה איך אתם מאבדים את עצמכם והופכים מאמנים לפרסומאים חסרי תכלית קיומית. נמאס לי.

כמו כל דבר בחיים, גם האשמה במצבו הנוכחי של ענף הפרסום לא מונחת על כתפיו של אחד אלא על של רבים. הם – הקברניטים, מחזיקי הבנצים והלקסוסים בחניה בצהלה – ששחקו את הענף, כלכלית וקריאייטיבית עד תום. אתם – שלא הרמתם את קולכם כששחקו אתכם בעבודה עד צאת הנשמה ובמקום להרים זעקה שתזעזע את היסודות הרקובים של הענף, בחרתם להתנחם בעבודות יזומות למלכ"רים שהניבו פרסים פקטיבים, ואלה שמתיימרים לעשות משהו, אבל בסופו של דבר העשייה האמיתית שלהם היא אך ורק כלפי עצמם.

אומנות הפרסום – האידיאולוגיה האישית שלי
פרסומאי הוא אמן. לא סתם לצד ערכי ויקיפדיה על פיקאסו ורמברנדט תוכלו גם למצוא ערכים על דיויד אוגילבי וליאו ברנט. פרסום בעיני הוא אומנות לכל דבר ושזו מגיעה מהמקום הנכון, מטוהר היצירה והאהבה הכנה למקצוע, חשיבותה בעיני אינה נופלת מחשיבותה של המונה ליזה לאנושות. לצערי התכלית הקיומית של הפרסומאי השתנתה, לרעה. אנשים מסויימים אשר חלקם נחשבים לדור המייסדים של ענף הפרסום המודרני וענף הפרסום הדיגיטלי בישראל, נטעו בכם אשליות. תוך שהם דואגים אך ורק לאינטרסים של עצמם, הם גרמו לכם לחשוב שישנם דברים חומריים אשר יכפרו על תנאי התעסוקה המחפירים, אלה שיעניקו לכם ריגוש קטן וזמני ויגרמו לכם לשתוק. חלק ניכר מאותם האנשים לשמחתי הרבה אינם עוד חלק מהענף, חלקו האחר מנסה לעשות קאמבק, ותקוותי האישית שיהיה ללא הצלחה.

כששואלים לעיסוקכם – אמרו פרסומאי, בגאווה
ב-1 בדצמבר 1967, נשא ליאו ברנט, מגדולי הפרסומאים בעולם, נאום פרישה היסטורי בפני צוות המשרד בשיקגו. את נאומו המרגש והבלתי אופייני לדמותו של 'הפרסומאי', פתח ברנט במשפט: "סוכנות הפרסום היא הדבר החשוב לי ביותר בעולם, במיוחד בזכות הערכים והייחודיות עליה התבססה".

מטרת הנאום הייתה להודיע על פרישתו של ברנט. מותג העל שבנה במו ידיו היה חלק מהווייתו, מנשמתו ומזהותו, לכן, עבור ברנט הייתה זו פרידה קשה כמו מילד אהוב שגידלת ועכשיו הוא ואתה רוצים שיפרוש כנפיים וימצא את דרכו בעולם.

ברנט ידע שעולם הפרסום עומד להשתנות ובכדי להדגיש את עומק החיבור האמוציונאלי שלו למשרד ולנסות, רגע לפני שהוא עוזב, להשריש את ערכיו העליונים בדור ההמשך, בחר כאנלוגיה להתייחס ל "יום שבו יסירו את שמו מהדלת", אקט סימבולי לרגע שבו 'קבוצת ליאו ברנט' (כיום חלק מפובליסיס העולמית) תשכח איך התחילה, מהיכן באה ובעיקר, לאן מועדות פניה. ביום בו תשכח הקבוצה את הערכים אותם הטביע בדם, יזע, תשוקה ואהבה כנה, הוא, לא היה רוצה להמשיך להיות מזוהה איתה. זה היה המסר העיקרי של ברנט לצוות.

גדלנו להיות דור של פרסומאים נרקומנים
אותם אנשים, שהתייחסתי אליהם בפיסקה הקודמת, נטעו בכם שיגעון או יותר נכון עיוורון. חלקכם הקריבו ביודעין את הזכות להתפרנס בכבוד וליחס עבודה הולם, בזכות המדומה של הגשת עבודות לפסטיבל קאן ולתחרויות אגו אחרות, מבלי לעצור רגע ולחשוב האם בכלל אותן תחרויות הן לא חלק מהבעיה.

תוספת שכר של אלף שח לנטו הייתה משמחת רבים ממכם אבל מעולם לא טרחתם להבין שאילולא הייתם נכנעים למחול תחרויות האגו, הסכום שמשרדי הפרסום משקיעים באותן תחרויות, בקלות היה יכול להיות מתורגם לתוספת השכר המיוחלת. רבים יגידו שתחרויות פרסום טובות למורל של עובדי המשרד, ביום שתחזרו ליצור מהמקום הכי כנה והכי תשוקתי למקצוע ותעמדו על שלכם – לא תצטרכו את התחרויות, המורל שלכם כבר יהיה בשמיים. אותו קומץ אנשים אשר שתל את הזרעון של ענף הפרסום, עקר את העץ שטיפח במשך שנים רבות ביום שהחליט לעזוב עם עשרות המיליונים שלו למדינות אחרות. אל תהפכו את ההרס שלהם למורשת, אל תהו הדור הזה.

איגוד חברות הפרסום בישראל הינו גוף ייצוגי המאגד משרדי פרסום בישראל
איגוד חברות הפרסום כשמו כן הוא. הוא אינו איגוד הפרסומאים ואינו דואג לאינטרסים שלכם על אף שהוא אמור לעשות זאת. איגוד חברות הפרסום הוא גוף מסחרי אשר מגלגל מיליונים בשנה ומעלים עין מתנאי ההעסקה בתחום. כגוף מסחרי לכל דבר, האיגוד מזנה את הענף. מדי שנה הוא משחרר לאוויר העולם באמצעות הבצפר, אלפי 'וואנה ביז' פרסומאים, חדורי מוטיבציה, אשליה ושטופי מוח, אשר חושבים שהנה עוד שנייה והם יצליחו וימצאו עבודה. השטיפה המוחית לא מסתיימת רק בהבטחות אלא בהקניית ניצוץ של תקווה אמיתי אשר אינו באמת קיים. כיתות מפוצלות עקב עומס של סטודנטים שקנו את האשליה שמכרו להם, שאשכרה יש ביקוש בענף, כי הרי זה האיגוד של חברות הפרסום – אם מישהו יודע "שיש ביקוש" זה רק הוא. קליק להורדת ZIP עם התקנון/עלויות וכו' של האיגוד.

75% השמה, זה מה שאלה יטענו, אתם רוצים לדעת את האמת? במקרה הטוב 2% השמה, אבל מי אני שאתווכח עם ממסד שמצליח מדי שנה לשכנע כל כך הרבה צעירים תמימים להוציא 17,000 ש"ח שלא ישרתו אותם בשום צורה. אז למה האיגוד מזנה את הענף? מכמה סיבות, שתי הסיבות העיקריות הן שמשרדי הפרסום משלמים כספים רבים ומיותרים בשביל להיות חלק ממנו ולהמשיך ולתחזק את האשליה, כספים אשר בפועל אינם מניבים מאומה עבורכם, במובן מסויים משרדי הפרסום הם משל לסטודנטים בבצפר.

הסיבה השנייה היא שהאיגוד יוצר עודף של עסקנים בתחום אשר מורידים את רמות השכר הממוצעות. למה למשרד הפרסום להמשיך להעסיק אתכם בכך וכך שכר לחודש אם אפשר לקחת קופי, תקציבאי או פלנר צעיר היישר מהבצפר, לטפח אותו מעט ואז הנ"ל יעבוד כעבד רובוטי, שנים על גבי שנים ב-5500 ש"ח? בסופו של דבר אתם הופכים להיות מיותרים. במתכונת הנוכחית – פרסום לעולם לא יהיה קריירה, גם אם אתה או את כבר שנים באותו המשרד. בסופו של דבר, כוח העבודה הזול יבוא להחליפכם או שפשוט תגיעו לתקרת זכוכית, כשם שאידיאולוגיית ג וחבריו הכתיבה את המציאות – בשום משרד לא יכול באמת להתקיים יותר מכוכב אחד, זוהר ונרקסיסטי.

איגוד חברות הפרסום בישראל הינו גוף ייצוגי המאגד משרדי פרסום בישראל

איגוד חברות הפרסום בישראל הינו גוף ייצוגי המאגד משרדי פרסום בישראל

כבר ב-2009 היו ניצנים לסוף עידן קקטוס הזהב. ב-2010 שיגרתי מייל מאוד נרחב ליו"ר האיגוד ויו"ר הקקטוס אשר בו פרסתי תוכנית להצלתו והפיכתו לתחרות פרסום בינלאומית, למוקד עליה לרגל מכל קצוות הברנז'ה העולמית. תוכנית שלא רק שלא הייתה עולה לנו כסף אלא אף הייתה הופכת כל אחד ואחת מכם לבעל מניות ב"סטארט-אפ" המשותף החדש. על אף ההסכמה ההדדית כי מדובר בתוכנית הצלה חכמה, לאיגוד לא באמת היה אינטרס לקיימה, סה"כ הוא בא לעבוד, בשביל עצמו, לא בשבילכם.

אז מה אתם צריכים לעשות?
אני לא אתיימר לרגע שאני במצב להגיד לכם מה צריך להיעשות, אני רק יכול לייעץ, כמשקיף אובייקטיבי מהצד שבאמת אכפת לו. הגיע הזמן לעשות תיעדוף – אתם רוצים פיינליסט בקאן שעולה על פי ממוצע ישראלי בשנים האחרונות כ-150,000 ש"ח ליחידה או שאתם מעדיפים לחלק את הסכום הזה כהשלמת שכר. נעשה את זה פשוט מאוד, עובדי מקאן, מה אתם מעדיפים, חתיכת נייר שמודפסת בייצור המוני שעליה כתוב שעשיתם קמפיין סבבה או תוספת שכר של 3750 ש"ח לכל עובד ועובדת?

תלמדו להבחין בין False Gods לאנשי השראה ומורשת אמיתיים. האנשים האמיתיים הם אלה שנשארו, הם אלה שיודעים איך קוראים לכם, הם אלה שלא מפחדים למרות מעמדם להרים קול אחד איתכם, הם לא אלה שעקרו את העץ ברגע שהלכו לאחר שנים רבות שעשקו, ניצלו וחרבו אתכם בשביל רגע הפנסיה במדינה אחרת.

אם אתם באמת מרגישים שקיים אי צדק, אל תתנו לזה יד. פשוט תקומו ותלכו או פשוט אל תגיעו מלכתחילה. יפטרו אחד, יחליפו שניים אבל לעולם לא יוכלו לעמוד מול 1500 אנשים מלוכדים וחזקים באיגוד אמיתי שדואג אך ורק לאינטרסים שלכם.

בכל מקרה, כך או כך, תמיד תרגישו חופשי לשלוח למזבלה את כל מה שעולה לכם בראש בנושא ובכלל, תמיד תהיה לכם פה במה.

תמונה אנונימית שנשלחה למייל של המזבלה

תמונה אנונימית שנשלחה למייל של המזבלה

מחפשים חברת אחסון וענן אנושית?
המזבלה ממליצה על האחים ב-Expim

תגובה באמצעות פייסבוק

36 תגובות

  • בכל ענף כזה או אחר יש פאקים כאלו, ענף שמסתתר תחת סדרת מסכות צבעוניות
    והילה מזוייפת, אשר מאבדת את הפנים האמיתיות, האומנות של אותו מקצוע.

  • הבעייה היא שהסטלנים הקטנים והיצירתיים ממחלקות הקריאייטיב לא מבינים שהם הם אלו שמוכרים לטייקונים את הסחורה שלהם ומאפשרים להם ולסגל הבכיר במשרד לשעבד אותם עוד קצת.

  • דורי בד"כ אתה די מעצבן אותי בגישה שלך, תמיד אני אומר שאתה צודק אבל צריך ללמוד קצת תקינות פוליטית, אבל כאן אני חייב להוריד את הכובע
    לפחות לך אכפת מהתעשייה הזו ואתה אומר דברים ברורים בניגוד לכל בוגרי שלמור שעשו לנו כנס טרכטנברג ומרוב שיש נחמדים ותקינים פולטית הם היו "על יד"

  • פרק ב' מטרות האיגוד:

    לקדם את עניניהם תועלתם רווחתם ומעמדם של משרדי הפרסום

    שתשרפו בגיהנום בקבר השחור באסטרדס

  • יקירי היקר

    קראתי בעיון.

    אתה באמת משקיף מהצד. מאוד מאוד מהצד, מהיציע, מהשורה האחרונה ביציע למעלה למעלה מאחורי השער. לזכותך ייאמר , בידך שלט גדול ויפה ביד שכולם רואים אבל אין לך מושג אמיתי מה קורה בחדר ההלבשה.
    .
    רוב רובן של הנחות היסוד והטענות שלך כאן מוטעות מיסודן.

    המופרכת שבהן- שינית את ענף הפרסום. במה בדיוק? בקביעת סדר יום? בשינוי טבלת העשירייה המובילה? בשינוי מודל התגמול? במודלים פרסומיים חדשים? בהחזרת השיח הקריאטיבי בצד הלקוח? בהצבת הלקוח חזרה כיועץ בכיר ללקוחות? במיצובו של הפרסום במרכז הזירה השיווקית? בפענוח תפיסות אסטרטגיות חדשות?

    לא שינית כלום. הפכת גורם מעורר עניין ושיח- חשוב אבל לא משנה.
    רק עצם הנחת יסוד זו שהצגת ממחישה עד כמה אתה מרוחק ולא מבין את מהות הענף והבעיות האמיתיות שבו)

    אכן, הענף חולה אבל ממש ממש לא במחלה שאתה תיארת.

    עושה רושם שהניתוח של הוא דיאגנוזה של סטאז'ר מתחיל
    בעוד שלענף המורכב הזה נדרש קונציליום של פרופסורים מומחים.

    תעמיק, לא מעט, ותגלה שאתה טועה ומטעה.

    התשוקה במקום הנכון. את זה יש לך.

    יובל

  • דורי, סחתיין על הכנות. אבל זו נקודת מבט צרה מדי בשביל לעשות תיקון. כדי להיות פרודוקטיביים כדאי לשנות את נקודת המבט מהמקום הצר של כמה אנחנו מרוויחים לעומת הכנסות המשרד, ולהבין את המקום שלנו כתעשייה בתוך השוק כפי שהוא כיום.

  • לא מסכים איתך, צריך מהפכה, בלי פוליטיקלי קורקט, בלי להיות חבר של יגאל בראון
    אנשים חדשים, דם חדש, להחליף את כל הבינוניים שהתקדמו בענף בשנים הבינוניות שלו
    הפרופסורים התכנסו דווקא במוצ"ש ראית מה יצא

    [Comment ID #98580 Will Be Quoted Here]

  • כבר כמה ימים שאני מסתובב אם ההרגשה הזו, שאולי אין קריירה במקצוע שלי. אולי תמיד אהיה עבד לבעל משרד תאב בצע, לקוח מטומטם או שניהם גם יחד.

    אולי תמיד אשב ואשמע ישיבה מלאה בסיסמאות וראשי תיבות, ואביט באנשים המהודרים האלו עם החליפות היקרות שלהם אשנא אותם מבחוץ ואותי מבפנים.

    זהו, אני הולך לחפש עבודה בהיי טק, גם ככה לא צריך קריאייטיב כשיש פריסת מדיה רחבה (והמשרד מרוויח עליה יותר).

  • דווקא זווית הראיה החיצונית וראיית המאקרו מאפשרת לך להבחנות האלו.

    הביקורת של אנשים מגיעה מהתנגשות בין העולמות של אלו אשר "פועלים" כמו נמלים במשרד,
    לעומת אלו אשר החליטו לשנס מותניים ולעשות מעשים שיובילו אותם קדימה בחיים ללא "הענף" או תלות במשרד פרסום כלשהו.

    את ההבדל הזה ניתן לראות בעוד מקום –
    אלו שמדברים (נתאגד… תגיד לבוס שזה לא בסדר.. בוא נעשה כנס… תגובות ביקורתיות וכו)
    ואלו שעושים.

    אורן.

  • דורי, אני מת עליך אבל לדעתי נקודת המוצא שלך מוטעית מהיסוד. איש קריאייטיב הוא לא אמן.
    הוא לא אמור להיות אמן… ולא משלמים לו כדי להיות אמן.
    אין ספק שהוא יצירתי וזה סוד הקסם של המקצוע.

    פתרונות יצירתיים זה המקצוע שלנו, אבל אסור לנו לשגות ולחשוב שאנחנו אמנים. (זה רק יגרום למרמור).
    יש המון כיף בעבודה יצירתית. נכון לנקודת המבט שלי היום… אני לא רואה את עצמי מחליף את המקצוע הזה לעולם אבל באף נקודה לא התייחסתי לעצמי ברצינות כארטיסט.
    בעולם קפיטליסטי (כן. זו לא מילה גסה) צריכים אנשי מכירות… ההבדל אצלנו הוא הנסיון לדבר למאסות ולא אחד על אחד.

  • [Comment ID #98580 Will Be Quoted Here]

    להטפל לשתי שורות ראשונות בפוסט שמכיל כל כך הרבה אמת ואומץ זאת טרחנות בלתי נסבלת ויותר מזה, חסרת רלוונטיות. בשתי מילים – דורי צודק. בארבע מילים – דורי צודק ואתה טועה. שנמשיך?

  • היי דורי וריספקט.
    כתוב לעילא ומעיד על אכפתיות אמתית לנושא.
    ( וזה מעניין לי ת'קינדר שלא שרפת את 7 השנים האחרונות במשרד,
    אתה חי קריאייטיב הרבה יותר לעומק מהמון ברגים קטנים שיצא לי לפגוש בתחום).

    אבל…

    1. זו לא אמנות, זו מלאכה. לתוצרים של איש הקריאייטיב מגבלות והגדרות מוחלטות שבלעדיהן אין ליצירה שום ערך. זה לא המקרה באמנות (לפרטים נוספים: ע"ע מרסל דושאן).

    2. יש איש אחד שמגיע לו לעמוד מול בית משפט ולתת את הדין על 90% מהרעות החולות שציינת. הוא הציב את הרף וכל השאר חיקו אותו. לא, לא, לא, לא, לא, כן. ניחשתם נכון, זה האיש. הוא זה שיצר את הנורמה המושחתת של להפוך אנשים עם חיים לעבדים מודרנים בשם ה"מצוינות הקריאייטיבית". והפסלונים המגוחכים שבהם נופף כגזר מטאפורי מול העבדים נועדו אך ורק לריפוי האגו השברירי שלו.
    לצערי, דורי, הפושע הזה קיבל מהאתר שלך את כל התהילה והגיבוי להמשיך.

    3. טעות לנתק את ענף הפרסום מתחומים כמו: עיתונות, איור, צילום, תקשורת, יחצ"נות, אופנה, עיצוב על סוגיו. אלה כולם ענפים תחרותיים בטירוף שהולכים וקורסים אל מול עינינו. דיני עבודה, זכויות עובדים וביטחון תעסוקתי הם לא רק בעיה ענפית, זאת סוגיה פוליטית/כלכלית. אם לא הצבעתם לסוציאל דמוקרטים או לקומוניסטים בבחירות האחרונות, יש לכם לפחות חלק אישי במצב הזה.

    ולמרות כל זה, אני מת על העבודה שלי.
    כתבתי על זה פה פעם תגובה ונכנסת בי חזק (מפרגן).
    אז אולי פרסום זה כן סוג של אמנות, במובן הזה שאנשים רציונאליים
    מוכנים להקריב את חייהם כדי להרגיש את מה שהעבודה הזאת גורמת להרגיש.

  • [Comment ID #98580 Will Be Quoted Here]

    יובל,

    הרבה דמגוגיה ורטוריקה עשויה לעילה, מפגינה התשובה שלך.
    מצד שני, חוץ מהנמכה של דורי ו"המזבלה", לא הבאת שום דבר חדש.

    אתה זוכר יובל, שיש בתעשיה הזאת אנשים שקוראים מעבר למילים?
    אנשים שמסוגלים לראות ולהוביל דפוסים ומגמות, והתעשייה רותמת אותם
    לפרק לגורמים את כל הנתונים ולראות את ההקשרים ביניהם כדי לרקוח חדשים.

    דורי כאיש רשת חשוף להרבה יותר מידע ממה שהאנלוגיה הספורטיבית שלך מציגה.
    למעשה, דורי הוא לא איש עם שלט ביד, הוא איש עם שתי רגליים בעולם הדיגיטלי,
    מה שאומר שיש לו יכולת להיות בשורה האחרונה ביציע, ועדיין לדעת מה קורה בחדר ההלבשה.
    אבל גם הרבה מעבר לזה.
    יש לו דרך לדעת מה חושבים האנשים מסביבו ביציע, וביציעים אחרים
    ואצלך, כל התשובה נכתבה מבמה.

    אז ארוז כפל בבקשה את ההתנשאות שלך יפה,
    ותתמודד בבקשה עם הנתונים שדורי מציג על ההטעייה התעשייתית בנוגע לביקוש בשוק העבודה. קום ותגיד משהו על האיגוד, ועל הבצפר, ועל העובדה שבכסף שעולה לשלוח עבודות לתחרויות אפשר לעשות הרבה יותר למען הענף.

    במה דורי מטעה? תגיד.
    מה כל-כך נסתר בחדרי ההלבשה שלך שדורי לא יכול לראות?
    או כל אחד אחר לצורך העניין.

    אני חושב שאתה, עם כל הדמגוגיה שלך, הגיע הזמן שתבין.
    המגרש השתנה.
    הוא עבר למקום אחר.
    אתה בחדר ההלבשה הלא נכון.

    מיכה.

  • אני אוהב את הדיון הזה.
    לא ניסיתי להתנשא הוא לפגוע בדורי. הלב שלו באמת במקום הנכון.

    אני פשוט באמת מאמין שהוא מסתכל על הבעיה בעין מאוד מאוד ילדותית.
    העובדה שהוא חושב שהוא שינה את הענף זו רק דוגמא לילדותיות הזאת.
    הניתוח הזה הוא בבירור ממבט של מישהו שאין לו מושג איפה נעוצה הבעייה מהסיבה הפשוטה שהוא פשוט לא היה בחדרים הנכונים.

    הבצפר הוא בעיה? זו טענה מגוחכת. הוא בקושי יבלת.
    הצהרות על ביקוש והיצע של כ"א? נכון אבל לא הכי חשוב.
    יגאל בראון יו"ר האיגוד והבצפר הוא איש חביב ולא מזיק. משרתם של…

    כל מה שאני מנסה לומר הוא שההסתכלות על הבעיות בענף דרך המשקפת של דורי מראה שהוא באמת ביציע.

    כל הבעיות שהוא מעלה נכונות אבל הוא סימפטום. לא הבעייה.

    גם החישוב הילדותי של כסף שייכנס למשכורות במקום לפרסים הוא מגוחך! הכסף שהולך על פרסים הוא לא קצה קצהו של ההון שנשפך על סעיפים בעייתים (בלשון המעטה) במשרדי פרסום.
    בעלי המשרדים שונאים את ההוצאה הזו בלאו הכי והיו שמחים להיפטר ממנה. זה משחק של ילדים.

    מישהו שאל פה באיזה חדרים הייתי? בכאלה שראו דו"ח רווח הפסד של משרד פרסום גדול על כל סעיפיו ומרכיביו. בחדר שבו ראו באמת לאיפה ובאיזו מורכבות מנוהל העסק הזה.

    הבעייה נעוצה במארג אינטרסים מאוד מורכב בין בעלי הון, בעלי מדיה, אנשי שלטון ובתווך- הפרסומאים.

    דורי נאיבי. גם אנשי הפגישה במוצ"ש, בכירים ככל שיהיו, נאיבים.

    בגדול- קריאייטיב הוא מוצר. ומוצר צריך שרשרת הפצה. אם שרשרת ההפצה לא עובדת – תמחור המוצר נפגע, המוצר מאבד מאיכותו, התפיסה נפגמת והביקוש יורד וחוזר חלילה למחיר.

    אם אלדד יניב היה מקדיש פרק בשיטה למשרדי הפרסום אולי הייתם מבינים למה אני מתכוון.

    בינתיים – אנחנו, צעירי הדור הזה, לא מספקים באמת הבנה, יכולת התמודדות, פתרונות, אומץ או כל אחד מהמרכיבים שנדרשים כדי לחולל מהפכה.

    במקום זה מתעסקים בתחרות קריאטייב כאילו היא מהות הכול. או בבצפר. או בכמה מוציאים על פסטיבל קאן.

    כפי שאמרתי – הלב במקום הנכון, במהות יש פה פספוס עצום!

    הלוואי!!! והייתי טועה. מת לחיות בעולם שבו דורי צודק.

  • מה לומר? האיש צודק בכל אות ומילה! "הבעייה נעוצה במארג אינטרסים מאוד מורכב בין בעלי הון, בעלי מדיה, אנשי שלטון ובתווך- הפרסומאים" ועדיין אין לזה כל קשר להחלטה לנצל את העובדים תאבי ההכרה ולהוטי השייכות, משל היו עבדים באמריקה ולא עובדים בישראל. ודי לתת מקום ובמה לאיש הלאלאכן כן שהצליח להפוך לקריירה סבל שחווה כילד מאמא שתלטנית ומסרסת מהשפעתה לא השתחרר עד היום, והפך לגרוע פי אלף ממנה ומרבות שכמותה, ומתעלל בדורות הבאים כדי לשחרר עצמו מחוויית הסבל שעבר. הוא לא ראוי לדיבור למרות כישרונו בגלל (חוסר) אישיותו.

  • כולכם חכמים, כולכם צודקים, אבל למה לסבך?
    אנחנו לא אמנים, אנחנו אנשים מוכשרים שמשתמשים בכשרון שלנו למטרות מסחריות.
    בתור "לא אמנים" אין שום סיבה שתדרש מאיתנו התמסרות טוטלית למקצוע שבחרנו.
    זו עבודה כמו כל עבודה ומגיעות לנו זכויות יסודיות, כגון: שעות עבודה נורמליות ולא עבודה כמו במחנות כפייה.
    שמירת שבת . (בוס שמכריח אותך להתייצב אצלו במוצ"ש צריך ללכת לכלא!)
    תשלום הולם ופרופורציונלי לתרומה שלנו לשגשוג העסק.
    זכויות סוציאליות.
    וכל זה יאפשר גם לכל הנשים המוכשרות בטירוף להישאר במשרדים ולא לצאת לקריירות שניות כפרילאנסריות שנאלצות לקושש עבודות.

  • מבלי להתווכח או לא להתווכח עם מה שדורי כתב (שבחלק הוא צודק ובחלק ממש לא)
    אני חושב שצריך להתחיל בין היתר ברדיפת הפרסים האובססיבית לעמותות שבאמת עברה את הגבול והביאה להתרופפות בחיים של העובדים, בשכר שלהם, ובהערכה לה הם מגיעים.

    גדעון וסגניו הטריפו את הענף עם רדיפת הפרסים המוגזמת, וזה השליך על עובדי המשרד ומחוצה לו. הם הרשו לעצמם להשלות את עובדיהם (כלומר עבדיהם) שהם זוכים לתהילת עולם, וממש ניצלו שם קופירייטרים וארטים בעבודת פרך 16 שעות תמורת שכר זעום.
    תאוות הפרסים חילחלה כאמור החוצה והיום ניתן למצוא אותה בבאומן, גיתם, מקאן ואדלר.
    עצוב, אבל היום היום לא מעט אנשי קריאטיב במשרדים הגדולים חוטאים בכך שהם חושבים
    פרסים לפני עבודה טובה, עד שהם שכחו פשוט איך עושים סרט מצחיק בטלוויזיה (הרי עם מצחיק הרבה יותר קשה להביא פרסים)

    גדעון, גפן ,צור , עמית גל – אותם "לשעברים" יוצאי שלמור שמבכים על גסיסת הקריאטיב והענף היו במידה אלו שהביאו להרעה ולמשבר הענפי. לא רק הם אבל גם. ייאמר לזכותם שלפחות שרובם אנשים טובים, שאני מאמין שבאמת ובתמים רוצים לעשות שינוי, ולא- לא מדובר באותם נחשים דורסניים מלאי אגוד שמסתובבים בשאר המשרדים בעמדות ניהול.

  • דורי, תודה על מאמר מאוד מטלטל ומעורר מחשבה. בחדר שלי בכנס, דיברתי על הסיבות והדרכים למשוך צעירים וצעירות לענף הפרסום. דיברתי שם על תיקון והסדרת תנאי, שכר ושעות העבודה של אנשי מקצוע צעירים. מן הסתם החדר שלי היה דליל בנוכחות של בכירים, אבל אני שמח לקרוא שגם אתה מצביע על בעיות עומק בתיפקוד של האיגוד שמעולם לא ייצג ולא תפס את עצמו כמייצג של אלפי העובדים בענף.

    כל הכבוד.

  • קבלו שתי המלצות לפעולה שתשנינה את מצבכם במיידי:

    א. הגיע הזמן שעובדי/ות משרדי הפרסום יבדלו עצמם מבעלי והמשרדים וההנהלות/ דירקטוריונים של החברות, ויקימו את איגוד עובדי הענף הפרסום. ויפה שעה אחת קודם.

    ב. תתחילו להקים משרדים קטנים, רעבים ואטרקטיביים, המובססים על מומחיות 3-5 אנשים בתחומי עיסוק שונים בפרסום. תגלו שקיים שוק שלם של לקוחות קטנטנים וקטנים שצמא לכישוריכם ואינו צורך אותם עד כה, הואיל והם מגיעים עטופים בתקורות עצומות של הנהלות, טיסות, בונוסים ושאר הנאות כספיות שלא מגיעות אליכם, אבל הופכות את העלויות לבלתי אטרקטיביות וגם לא אפשריות מבחינתם.
    תנהלו את המשרדים כמו כל SOHO עם תקורות מינימאליות, השקעה מטורפת בלקוחות ותשוקה בשמים… אלא מה? תצטרכו להיות לא רק אנשי קריאטיב ועיצוב, אלא אנשי השיווק של עצמכם, בדיוק כמו כל פרילנסר אחר.

  • אתם מנתחים את הבעיה כאילו ישבתם עם ספת הפסיכולוג, חופרים במה היה, מאיפה זה מגיע, הוי הילדות הנוראית…זה לא בריף, זה לא מעניין וזה לא מקדם אתכם, רק תוקע.
    זה עובד ככה:
    עובדים – חרא לכם? תתלוננו, תעזבו, דברו, תיפנו למשרד התמ"ת, תשתמשו בחוק, תפסיקו לפחד.
    מנהלים – תעשו טובה ותתחילו לנהל ואל תבלבלו את השכל על עובדים שיעני לא עובדים ומשחקים בפייסבוק ובלה בלה בלה, יש מישהו לא מספיק טוב? תעשו שיחה או תפטרו, אחריותכם לדאוג שיצאו בשעה שש, אחריותכם לבחור צוות בקפידה, אחריותכם לדאוג לשכר הוגן, לשעות נוספות, לדאוג שהעבודה תתבצע בדד ליין, לראות קריאטיב לפני השעה שש, קיצר, תתחילו לנהל.
    מנכלים/בעלים – אין מה לעשות, אתכם מעניין קודם כל כסף ואתם גם ככה לא קוראים מזבלה.
    קיצר חברים פחות דיבורים, יותר מעשים, פחות עבר, יותר הווה.

  • הבעיה המקורית נעוצה בצורה שהורגלו אליה הלקוחות של משרדי הפרסום בישראל.
    "כן, בטח שאנחנו יכולים לעשות לכם את הפרסומת הזו בפחות מחצי מפעם שעברה…", "כן, לא צריך לעשות ביצוע מטורף, אפשר לעשות את זה בסטודיו… בפוטושופ של שקל" "אפשר לחתוך פינות ולקצץ תקציבים"… "בשמחה נעשה לכם עבודה חרא ונשמור על תקציב הפרסום שלכם שמן כדי שתוכלו לעשות עוד מלא נוסף השנה"…

    זה לא היה כך פעם… ולא סתם קראו לתקופה שהייתה תור הזהב של הפרסום. לקוח הבין שיש תחרות ושעליו לעמוד בה ותקציבים נוצרו בהתאם. היום תקציב פרסום הוא מה שחייבים ולא לירה יותר ואם אפשר לירה פחות….

    עצוב, אך משם מגיעה הבעיה… לפני הכל צריך להחזיר את חברות הענק להבנה שצריך לחזור ולהשקיע בפרסום.

  • מה שהורג אותי אצלכם – זה שאתם כמו אדם שעבר התעללות [פיזית ונפשית]
    הלקוחות שלכם מתעללים בכם ואתם לא מסוגלים להגיד – עד כאן!
    שלמו לנו כמו שמגיע לנו כאנשי מקצוע ולא נצטרך לקושש עמלות מהמדיה.
    שבויים בעולם הישן של החתולים השמנים- יאללה תתעוררו.

    מי משייבש את הענף אלו הם סמנכ"לי השיווק היבשושיים וחסרי המעוף והמנהלים המאובנים שלהם
    שאין להם ביצים. לשום מהלך. הכל בשביל שקל וחצי פחות ובינוניות לשמה.
    אבל אתם נכנעים להם – וזה הכי גרוע.
    דבר אחד בטוח וכבר ראיתי את זה יותר מפעם אחת –
    כשהלקוחות שלכם מקבלים הצעת מחיר ממשרד פרסום בחו"ל [שכתובה באנגלית]
    פתאום [!!!] אין להם שום בעיה לשלם על קריאייטיב, על אסטרטגיה, על קופי, על פלנינג
    ופתאום [!!!] אין להם בעיה לשלם מקדמות.

    תפסיקו להתבכיין ושנו כבר את את שיטת התגמול.
    אין שום סיבה שמשרד פרסום-עלאק, שמתרגם קמפיינים מחו"ל, ירוויח יותר מכם רק בגלל
    שהוא גוזר עמלות מהמדיה. תסבירו לי איפה בתהליך 'תרגום של פרסומת מחו"ל' מופיע המונח פרסומאי??
    למה שהוא ירוויח יותר – בגלל שהוא סגר דיל עם חברת רכש מדיה?
    שיעבור לרכש מדיה ויתן לאנשי מקצוע לעשות קמפיינים

  • People are our only asset. Ideas, passion & insight come from people

    Y&R SA

    ברגע שזה יופנם גם בארץ מצבנו יוטב

  • ראשית- אני אוהב אותך ויודע שאתה חריף ואחלה בנאדם.
    דבר שני: התשוקה נהפך לאגו לפי מה שאתה אומר;
    הכוח של חדוות היצירה הפל לכוח של רדפית פרסים, כבוד ושם.
    אותו כוח שהפך אותך מאוצר מוזיאון הפרסום הישראלי המעולה לאחד שנוטה להאמין ששינה את פני ענף הפרסום הישראלי. ועל זה אני אומר "טול קיסם מבין שיניך, טול קורה קורה מבין עיניך".
    לפלי שמונה שנים

  • לפני שמונה שנים.
    לפני שמונה שנים אתה קרעת את הכיתה, שמת מראות בפרסומות והפכת לנאמבר וואן של הכיתה ביי פר. את הקופיטסט של מקאן עיצבת בצורה מגניבה ובהיבריס אפילו לא מילאת אותו.
    וזה עוד לפני סיום הקורס…

    פרסים הם לא העניין כאן.
    יש פונקציאניליזם בעולם הזה והחזק הוא זה שמכתיב את החוקים.
    והחוקים הם שהחזק הופך בעצמו למיינסטרים.
    ושאותו רדיקאל שהביא אותו לפסגה וזה שגרם לשינוי- חייב לפנות את דרכו לאותו מיינסטרים "חזק ואחראי". הוא חייב לפנות את מקומו. הוא עשה את תפקידו. הוא גדול ועצום ומדהים אבל הוא פונקציונאלי. הוא כלי. כמו הפרסום.
    מרגע וענף הפרסום הפך עצמו לתעשייה בפני עצמה. דהיינו, פרסים ותחרויות- (והרי זה רק טבעי שדברים כאלה יבואו מתעשייה שנראות היא לב הוויתה)- הרי שלגיטימי המרדף אחר חתיכת הנייר המודפסת בייצור המוני.
    אתה אולי לא רוצה לשתות, אבל יש אחרים שכן.

    העולם יתקיים גם ללא פרסום.
    אנישם ימשיכו לצרוך ולקנות ולחיות ולהתקיים גם בלי דילטנטים חסרי מעוף וקופסא שניתן לצאת ממנה. אנשים שיוצקים תוכן בנראות כדי להרוויח עוד כמה שקלים שהם יוציאו כדי להראות את עצמם.
    האנשים בתוך צהלה אוכלים חמוצי בשקל וטוסט על צלחת קרטון בחמש עשרה, ותאמין לי הם לא נחשפים לשום פרסום.
    כשאתה רעב, אתה לא נותן לאגו להפריע לך.

    וולקום טו זה ריל וורלד או כמו שההיא שרה- איטס אל'באוט זה מוני. איטס אול 'באוט זה טם טם טאדה דם, שבאופן אבסורדי הוא גם המנון הפרסומאים.

  • נקודת מבט ממישהו בתחום אחר שגם התחיל להסריח בשנים האחרונות.

    1-מוכנים לעבוד בזול כי אנשים מחפשים זהות, משמעות ושייכות אז משכנעים אותם שמעורב בזה גלאם ומדובר בקריירה נחשקת. קוראים לזה שיווק. כנ"ל ברפואה.
    2 פרסים הם שיקוף של בעיית מכירות. הרדיפה אחרי הפרסים נגרמה כתוצאה מהתחרותיות בענף, לא בגלל פרץ יצירתיות. אנשי מכירות בינוניים תמיד מביאים למהלכים חיצוניים. בכל התחומים.
    3 זהו את הוותיק שישמש עוגן מפני הסחף. הוא יכול להגיד להנהלה או ללקוח לא, עד כאן. את זה במחיר כזה או עד המועד הזה אי אפשר. הבעיה, שהמנכ"ל הטמבל שיושב מעליו לא יקבל או יבין אותו. הוא חושב כסף, קו הייצור מבחינתו הוא אמצעי. האנשים שאכפת להם (בכל המקצועות) ואוהבים את מה שהם עושים עוזבים והבינוניים נשארים. שמרו עליהם, הם מגינים עליכם.
    4 מכללה ללימוד מקצועי קיימת כדי להרוויח כסף ולא להכשיר אנשים. למדתם פרסום רבאק. אתם אמורים להבין את הייעוד העיקרי של כל העסקים.
    5 יוניון- אותי זה לא מפליא שדווקא לציבור דעתן ומודע לעצמו אין יכולת ביצועית. כמה זמן צריך לכנס איגוד מקצועי. 200 שעות אדם בידיים הנכונות ונגמר הסיפור. אומץ? אומץ זה לא הסיפור, כדי לחזור לבית עם ילדים ומשכנתא עם 5,500 צריך אומץ.
    6 צריך להרגע עם האהבה ולהתאפס. פרסום ואומנות לא קשורים. יצירתיות יכולה להתבטא גם בשחיה צורנית וגילוף דלעות. התאגידים מחפשים ברגים קטנים וצרכנים גדולים . העובדה שאתם עוזרים באילוף צרכנים לא מחסנת אתכם מהברגה.
    7. איגוד מקצועי נועד לפוליטיקאים שבמקרה התגלגלו למקצוע מסויים. כמה איגודים מקצועיים אתם מכירים שמתנהלים בשקיפות עם הכספים והמינויים או עוזרים לעובדים לקבל יותר או לתת פחות?

    אפשר להגיד לדורי תודה על הסולידריות והאכפתיות. אפילו פעמיים.

תגיות לפוסט: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,