ברנז'ה יחסי ציבור מקודם

דלית אורבך, קופירייטרית מוערכת בענף משיקה רומן חדש בשם חתיכת סיפור

דלית אורבך
דלית אורבך
מחפשים עבודה? לוח הדרושים של המזבלה
חתיכת סיפור

חתיכת סיפור

דלית אורבך, סופרת, תסריטאית וקופירייטרית מוערכת בענף אשר אמונה על כמה מהקמפיינים המוכרים בישראל, ביניהם מהלך ז"לצמן של הוט והבורר (באומן בר ריבנאי), Yellow והעז, אירוקה ונוספים, משיקה רומן חדש, קצבי וסוחף בשם 'חתיכת סיפור' בהוצאת ידיעות ספרים (ידיעות אחרונות) ובעריכת מיכל חרותי.

אודות חתיכת סיפור: זהו סיפור על אדריכל מצליח שבונה בתים והורס משפחות, ועל מעצב שיער עם שורשים מעורערים ורעב לחיים חדשים. לכאורה – שני סיפורים מנותקים לחלוטין: האחד מתרחש בישראל, השני בבוגוטה שבקולומביה. אולם אט-אט מצטלבים חוטי העלילה המקבילים ומתלפפים זה בזה, עד שעמודי התווך שלהם קורסים לתוך עצמם בשיא דרמטי ובלתי-צפוי. זהו סיפור על גורל ידוע מראש (או שלא), ועל גבריות שמנסה להציל את כבודה מלועו של עבר מאיים, אך נופלת במלכודת של חטא היוהרה.

>> חדש על המדף: לספרים נוספים של פרסומאים ופרסומאיות

על צאת ספרה החדש תחת חוק הספרים כתבה אורבך: "כל מה שסופר רוצה שזה שיכנסו איתו למיטה. או במילים אחרות, שיקראו אותו. שיקנו כרטיס טיסה לעולם שהוא ברא. שיבקרו במקומות הקדושים שלו, בסמטאות החשוכות שלו, שיטיילו בין הדמויות שחוצות כבישים ראשיים ויעבירו יד אגבית על כלב מנומנם שהוא המציא. זה הכל. נכון. גם כסף. גם תהילה. גם הכרה. גם הערכה. אבל קודם כל, שיכנסו איתו למיטה ויתנתקו מהעולם הנוכחי.

מכאן, גם נובע הפחד. שאף אחד לא ירצה לבקר בו. שיבגדו בו ויכנסו עם מישהו אחר למיטה. שהרחובות שלו ישארו ריקים. "ארבע ספרים במאה", נולד, מאילוצים של חנויות ספרים. מתחרות קשה עם יוקר המחיה, עם טיולים אחרים בטלויזיה, בכבלים ובאינטרנט. ארבע במאה לוחץ לקונה הפוטנציאלי על הכפתור הכי ישראלי. אני המון איכות בקצת מחיר. אני דיל טוב. מה כבר יש לך להפסיד? תנסה את הספר הזה, או הזה או הזה או הזה. יאללה על המשקל. לא טעים, אל תאכל. מינימום סיכון תמורת מקסימום סיכוי.

וככה נולדו הכמויות שיש לכולם ליד המיטה. ערימות. ועם הכמויות נולדה גם חוסר הסבלנות. וחוסר ההתעמקות. הרי יש המון. אם זה לא תופס על הרגע הראשון- לפח השליכוהו. ומכאן גם נולדה הרדידות. הצורך לייצר ספרים שיתפסו. שירתקו. ספרים שמתחנפים, מתחננים לקורא. "קרא אותי, אני כייפי. לא מחייב, לא נוגע בפצעים. אני כוסית".

דלית אורבך

דלית אורבך

כדי להרים את הרף, בכל המובנים ובעיקר כדי לתת לסופר יכולת להתפרנס, המציאו את חוק הסופרים. אולי היו סיבות פוליטיות. אולי כלכליות כלפי הוצאות הספרים. אולי היו מליון סיבות. אבל חוק הספרים עצר את זילות המילה. נכון, לא קל לקנות ספר במחיר של שני ספרים. אבל ערכו, ולו מתוקף מחירו- מצדיק התעמקות גדולה יותר. יכולת התגייסות רבה יותר. ספר יקר יותר, גורם לקורא, לצערנו, לחפש את השקעתו. להוציא ממנה את המיטב. הוא יתאמץ יותר להתאהב בסיפור. הוא לא יחכה שהסיפור יקפוץ עליו. הוא זה שיקפוץ על הסיפור.

כמובן שבעקבות החוק, החלו קוביות הדומינו להפיל אחד את השני. ולא תמיד לצד הנכון. אלה שגם ככה התנדנדו בין לקרוא משהו לבין לראות איזו סידרה, יוותרו. אלה שחככו בדעתם על ספר זה או אחר, יבדקו כמה פעמים אם שווה לרכשו. אלה שהתרגלו למחיר נמוך יתרעמו, יצביעו ברגליים וייקח זמן לפייס אותם ולהחזיר אותם לחנות. לא בטוח שהחנויות מרוויחות יותר. לא בטוח שההוצאות מרוויחות יותר. בטוח שהסופרים לא מרוויחים יותר. למרות הכוונה הטובה.

וכאן אנחנו חוזרים לתחילת הדברים. רובנו, הסופרים, רק רוצים להכנס אתכם למיטה. נשמח נורא לחיות ממרכולתנו. אבל לא נוכל לחיות אם לא תקראו אותנו.יכול להיות שזו אמירה תבוסתנית. סופר אמור להקרא וגם להתפרנס. אבל אם הוא נאלץ לבחור- אז להקרא. ושוב להקרא. ציניקנים ינצלו חולשה זו. זה מתבקש. הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. אין על זה ויכוח. זה נכון.ובעולם של היום, כן, זאת בהחלט חולשה".

מחפשים חברת אחסון וענן אנושית?
המזבלה ממליצה על האחים ב-Expim

תגובה באמצעות פייסבוק

תגובה אחת

  • רץ לקנות לקחת למיטה. אין הרבה סופרים בארץ שהוציאו תחת ידם שישה רומנים שלמים איכותיים. ועם כל הכבוד לז"לצמן ויש כבוד כדאי להסיר את הכובע. מזל טוב והרבה הצלחה.