לחיי תקציבאיות הפקס

מאת: קרני, תקציבאית במשרד פרסום מוביל מהעשירייה הראשונה (מדד יפעת).

אתמול באמצע ישיבה התבוננתי סביבי. כל מיני מילים התעופפו לי מול העיניים. כאלה שתמיד היו מולי, אבל עכשיו נצנצו לי כמו שלט של מוטל בווגאס. למשל, בית קברות. בית קברות הוא סוג של אייקון שמותקן על מיטב המסכים שיש במחשבי הארט דירקטורים והקופירייטרים במשרדי הפרסום. יש אפורים כאלה, כמו באגדות, ויש כאלה מתוחכמים, עם פרחים בצד. זה המקום בו קוברים את כל התסריטים, תשדירי הרדיו והסקיצות שהלכו לעולמם בטרם עת.

הפעם הראשונה בה נחשפתי לאייקון בית הקברות היה במחשב של מנהל הקריאייטיב, נקרא לו סי.די לצורך העניין (קיצור של Creative Director). הוא היה קורא לי בכל פעם להציל אותו ממשבר WORD נוסף. הבן אדם יודע למכור קמפיינים חובקי ערוצים, אבל מסמך ב-WORD הוא לא יודע לשכפל כמו שצריך. כששאלתי אותו מה זה האייקון האפרורי הזה, הוא ענה שלשם הולכים כל הרעיונות הטובים באמת, אלה שנפסלו על ידי מנהלי פרסום מתוסכלים, מנהלי שיווק עצבניים או סתם תקציבאיות פקס מפגרות שלא מבינות כלום, שחוזרות השכם וערב על המשפט האולטימטיבי "הקריאייטיב הזה ממש לא עושה לי את זה".

בזמן שישבתי במקומו וסידרתי לו את כל הדסקטופ בשעתיים, הוא ישב מולי עם סיגריה ואמר לי, "קרני, תבטיחי לי שלא תהיי אחת כזו".

"איזה?", שאלתי.

הוא אמר: "תקציבאית פקס כזו, שמעבירה שמאלה וימינה, כזו שרמת הלוחמנות שלה נחושה כמו קוביית קרח במקרר בלי חשמל". מאז השיחה הזו אני שועטת כאן במסדרונות, נחושה מתמיד. רק לא להפוך לתקציבאית פקס. פעם, ממש כשהתחלתי כאן, חלמתי שאני הופכת לפקס גדול עם כפתורים, שמקבל ופולט דברים מבלי יכולת או רצון להגיב, ושאנשים עוצרים לידו ושואלים: "צריך לחייג כאן תשע?".

מה אני מתייפייפת כל כך, שאלתי את עצמי. אפשר לחשוב בשביל מה אני נלחמת. סי.די זורק לי דימוי של תקציבאית פקס, ומאז אני בורחת ממנו. מה נהיה ממני? זינה הלוחמת בדרכים נהייתי מהמקום הזה. כל דבר הכי קטן, ואני שולפת חרבות. מה יוצא לי מזה?

לבלוג של קרני הקליקו כאן