השאלון של פופלבסקי: אליאב אללוף

אליאב אללוף / צילום: ליאת מנדל
אליאב אללוף / צילום: ליאת מנדל
אליאב אללוף / צילום: ליאת מנדל
אליאב אללוף / צילום: ליאת מנדל

תכירו את אליאב אללוף, AKA מיסטר לייק. אללוף בעברו מנהל מחלקת המדיה החברתית של גלובס ובתפקידו האחרון מנהל רהב מדיה חברתית, סוכנות המדיה החברתית של רני רהב. כיום אללוף מייעץ לבכירים ומשמש כמנטור עסקי בדגש על תחומי המדיה החברתית.

תחנת רדיו אהובה בנסיעה.
התכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס מאוד חביבה עלי, במיוחד בקטעים שבהם הם מדברים על אקטואליה. מאוד אוהב את ההומור שלהם. ברגע שזה מגיע לתוכן שיווקי או כשיש פרסומות, אני חותך לגלגל"צ. אם בגלגל"צ יש פרסומות, אני מכבה את הרדיו. כשאני עצבני בנהיגה, זה כמעט תמיד כי שקעתי במחשבות ולא שמתי לב שהתחילו הפרסומות ברדיו. אם מישהו צועק "כדאי! מומלץ! לזמן מוגבל!" זה גורם לאנשים לקנות? כנראה שכן, אחרת לא היו מפרסמים. אותי זה פשוט מרגיז.

איזה דיסקים יש אצלך באוטו.
אני מאזין למגוון רחב של סוגי מוזיקה. אני יכול ליהנות מbrothers in arms של הדייר סטרייטס וגם משירים מחתרתיים של גנגסטר ראפ כמו DEEP COVER 187 של סנופ דוג וד"ר דרה, שיר שסנופ כתב ב-15 דקות והוקלט בטייק השני שלו. גם מוזיקה ישראלית וגם לועזית. בכלל לא חשוב אם מוזיקה מורידה, מרימה, מטלטלת או מנערת אותי: אם היא מעצימה רגש, זו מוזיקה טובה. אמר לי פעם מישהו: "מוזיקה זה איך שהרגשות שלנו נשמעים". נראה לי שהוא צדק.

ווליום באוטו ו-ווליום בחיים האמיתיים.
ווליום תלוי בהרבה דברים. אבל אני לא טיפוס של לחיות על הקצה כמו שאני לא טיפוס של ללכת על בטוח. אוהב לחוות חוויות, אבל לא צריך לקחת שום דבר לקצה – לא משנה איזה קצה. פקק או כביש מהיר – מה טוב יותר למחשבות. אני מוכן לנסוע עוד 30 קילומטר ולא לנסוע בפקק. עדיף דרך ארוכה יותר מאשר פגוש לפגוש. במיוחד לאור העובדה שאני נוהג ברכב עם הילוכים.

אילו מחשבות חושבים ב-120 קמ"ש?
בכביש מהיר אני בדרך כלל מתכונן לפגישות. אני מנסה לתסרט מה הולך לקרות בפגישה. זה מאוד תלוי אם אותו אדם מכיר אותי או לא. אנשים שנפגשים עם אנשים חדשים בפעם הראשונה, נוטים לחפש מה לא בסדר בהם, בוודאי ברגעים הראשונים. לא משנה אם מוכרים לנו רעיון, דעה, מוצר או שירות, הדבר הראשון שתמיד חולף בראש הוא "איך אני לא מפסיד? "איך אני יודע שלא מרמים אותי?". רק אחרי שאנחנו נרגעים, אנחנו מתחילים לחשוב על איך אנחנו מרוויחים. לא תמיד אני מצליח לעבור את המחסום הזה של חששות, אבל אני מודע לזה שהוא שם.

מה "מתדלק" אותך?
ספורט אישי כמו ריצה, אופניים, טניס, שפשוט עושה הרגשה טובה. אני לא לוקח את זה למקום תחרותי – רק רוצה לנהל את איך שאני מרגיש ונראה. אני גם משחק כדורגל אחת לשבוע עם חברים. בכדורגל למדתי טוב להביט על המגרעות שלי: אני לא שחקן מהיר, אבל כן חזק. אז במקום לרוץ ולנסות להבקיע גולים, החלטתי להיות שחקן ההגנה הכי טוב שאני יכול להיות. אני גם מאוד אוהב לקרוא ספרים, בעיקר ספרי מתח: יו נסבו, פיטר ג'יימס, ג'וזף פיינדר, לי צ'יילדס. זו אתנחתא למוח שגם מפעילה את המוח, בניגוד למשל, לטלוויזיה שאין לי בבית. זה אולי נשמע מוזר, אבל את הפנאי שלי אני לא מבלה מול אפליקציות, אלא אם כן קינדל נחשבת – חלק לא מבוטל מהספרים שלי אני קורא באייפד.

איזה טרמפיסט/ית היית שמח להעלות לרכבך לנסיעה?
התשובה תמיד תהיה מישהו שאני יכול ללמוד ממנו משהו, אבל זה תשובה טיפשית, כי אני יכול ללמוד משהו מכל אחד. יש כל כך הרבה דברים שאני לא יודע. הייתי רוצה מישהו שנכשל המון פעמים עד שהצליח. כי רק מישהו כזה יכול להבין מה באמת גורם להצלחה וגם יודע מה מוביל לכישלון, נניח בנג'מין פרנקלין. אני רק מקווה שיהיה לי משהו לתרום לו בחזרה.

השאלון של פופלבסקי: רני בלייר

גרפיטי מעניין שראית בדרך ועשה לך משהו, או אולי גרפיטי שאתה היית רוצה לכתוב.
את הגרפיטי הכי טוב אני מוצא בפייסבוק. יש לא מעט כישרון מבוזבז שם. אני כעיקרון לא רוצה לכתוב או לעשות דברים שאחרים אחרים יכולים לעשות באותה מידה של איכות. אם מישהו אחר יכול לעשות את אותו הדבר, אז שיעשה הוא. אני כבר אמצא לי משהו אחר.

מי מדליק לך אורות גבוהים וממה אתה מסונוור?
לפני כמה שנים עוד שקלתי להצטרף לעסק המשפחתי, מוסך למכונאות, פחחות וצבע. בכל זאת, זה היה עסק רציני וזה בטח היה משמח את ההורים שלי. אבל אז הייתי בישיבה של כל בעלי המוסכים אצל היבואן, ודיברו על מחירי חלקים. וישב שם בעלים של אחד המוסכים הגדולים בישראל, אשף בתחומו ואמר משהו כמו "התמחור של הפח האחורי נמוך מדי". ישבתי שם וחשבתי לעצמי: 'הבחור הזה מבריק. איך הוא יודע בכמה צריך לתמחר פח אחורי? ובכלל, מה זה פח אחורי?' אז כמובן, אם הייתי ממש רוצה, הייתי משקיע זמן ולומד מה זה כל דבר ומה המחירים הנכונים. השאלה היתה האם זה מה שאני רוצה לעשות? ב-א-מ-ת רוצה לעשות? התשובה היתה לא. אני מתרשם תמיד מבעלי מקצוע שעושים עבודה מדהימה בכל תחום, אנשים שמכירים את העסק שלהם לפרטי פרטים ושואלים את השאלות הנכונות. אני שואף גם להיות כזה בתחום שלי.

אליאב אללוף / צילום: ליאת מנדל
אליאב אללוף / צילום: ליאת מנדל

צומת T ואיך אתה בלקחת החלטות?
איתן מדמון, מנכ"ל גלובס, הכריח אותי לעבוד בפייסבוק. לא רציתי פייסבוק. זה נראה לי טיפשי. ואח"כ כשרציתי לעבור לתפקידים אחרים הוא אמר לי "תישאר בזה, אתה תראה, תעשה שם לעצמך ותתפתח למקומות שאתה לא יכול לדמיין". אני לא ראיתי את זה. הוא ראה את זה. והוא צדק. אז מה עושים כשמקבלים החלטה שגויה? אחד הדברים שאני אוהב אצל האמריקאים זה בייסבול. זה אמנם ספורט פחות פעיל מפוטבול או כדורסל, אבל יש בו משהו מיוחד:
הקבוצה הכי טובה באותה עונה, זו שלוקחת אליפות, מפסידה בערך שליש מהמשחקים שלה. זה קשור בעיקר למספר הרב של המשחקים, פי כמה מכל ספורט אחר. זה אומר שגם אם אתה הכי טוב בתחומך, אתה תפסיד עשרות פעמים באותה שנה. וזה משהו שאני מזכיר לעצמי. גם הכי טובים מפסידים לפעמים. העיקר שמנצחים יותר ממה שמפסידים.

אז את ההחלטות שלי אני לוקח מהר ומהבטן. אני בעיקרון מסוג האנשים שגם מודים מהר בטעויות ומתקנים. אבל לפעמים אני עובד עם אנשים שלא מגלים את אותה רמה של גמישות, וזה יכול לאכזב אותם. מה לעשות, לא כולם אוהבים בייסבול.

יש פנייה אחת לא נכונה בחייך?
אני מביט על החיים כמו על סיפור. אי אפשר שיהיה סיפור בלי נפילות, קשיים, אתגרים, תסכולים. זאת אומרת, אפשר, אבל זה יהיה לא מעניין. ואם אני אחשוב מה היה אם, אני אחיה את העבר ולא את ההווה. מה שעשיתי, לטוב ולרע – והיה משניהם בשפע – הפך אותי לאדם שאני היום. היו לי מורים שממש לא אהבו אותי בבית הספר, מפקדים שממש שנאו אותי בצבא, פרופסורים באוניברסיטה שחשבו שאני לא חכם במיוחד ולקוחות שממש לא הבינו מה אני רוצה מהם. וזה לא קרה כי הם היו רעים, אלא כי אי אפשר שכולם יאהבו אותך. מספיק שיש כמה אנשים שאוהבים אותך על מגרעותיך. את האנשים שמחלקים ציונים לסביבה שלהם אני פשוט מרחיק מהחיים שלי. מי שמרכל איתך על אחרים, מחר ירכל עליך. מי שהיום מחלק ציונים לאחרים, מחר יחלק ציונים לך. מומלץ להיזהר מאנשים שמחלקים ציונים.

השאלון של פופלבסקי: רוני אפלבוים

מי ה-GPS של חייך?
קראתי סיפור פעם על איש זקן, בן 70, שהציע לבחור בן 25 להתחרות בו. הצעיר צחק ואמר לו "אין לך סיכוי", וכמובן הסכים. ממש לפני שהחל המירוץ ביקש הזקן יתרון קטן – הוא ביקש מהצעיר במקום לרוץ, לקפוץ בתוך שק. הצעיר הסכים. ואז ביקש הזקן שהצעיר יקפוץ אחורנית. בסוף המירוץ, הזקן כמובן ניצח, והוא שאל את הצעיר "אתה יודע למה ניצחתי?" הצעיר המבויש חשב וחשב ואז ענה "כי נתתי לך לקבוע את הכללים". אם ניתן לאחרים לקבוע את הכללים בחיים שלנו, אנחנו נפסיד. ואם אנחנו רוצים להצליח, אנחנו צריכים לקבוע אותם – איש איש על פי צו מצפונו.

מה מסמן לוח השעונים ואיך אתה עם הזמן שחולף?
לכל אחד יש סיפורים בראש שלו. יש אנשים שמספרים לעצמם סיפור שעד גיל 40 הם חייבים להיות מיליונרים. שהם חייבים להיות מפורסמים, לטוס בכל העולם עד גיל 30, להיות דוגמנית-על עד גיל 25 או להתחתן עד גיל 40 או כל דבר אחר. בדרך כלל, הסיפורים האלו זה משהו שרכשנו במקרה, על הדרך. והסיפורים האלו הם לא המציאות שלנו, הם משהו שאנחנו כופים על המציאות שלנו. אם אנחנו בלחץ, סימן שהסיפור שלנו לא טוב, לא תואם את המציאות. לחץ זה סימן שאנחנו מפחדים, מפחדים שאנחנו לא טובים מספיק. אבל אנחנו כן טובים מספיק, וזה אומר שאנחנו מנסים לכוון את עצמנו למקום שלא מתאים לנו. אם אנחנו נהנים מהדרך, מתפתחים, לומדים, גדלים, עושים טוב לאחרים – סימן שאנחנו בכיוון הנכון, אפילו אם אנחנו לא בטוחים מה הכיוון.

כשעבדתי בגלובס וניהלתי את המדיה החברתית, ניסיתי כל הזמן לעבור לתפקידים הנחשבים שנפתחו: סמנכ"ל שיווק, עורך שוק ההון, עורך מגזין. כל הזמן אנשים צחקו עליי "מה זה מדיה חברתית? מה, אתה ילד? תיקח תפקיד רציני". אז נתתי להם להשפיע עליי וניסיתי לעבור תפקיד. תודה לאל שנכשלתי בכל הניסיונות האלה. הבהובי מצוקה – מה מטריד אותך? יש דברים שיכולים להטריד אבל לא חייבים. פעם, בשיעור לאסטרטגיה לשיווק באוניברסיטת נורת'ווסטרן ליד שיקגו, היינו קבוצה מגוונת ובינלאומית – צרפת, הונג קונג, גרמניה, ארה"ב ועוד אבל שמעו רק את הישראלים מעירים ההערות לפרופסור. "זה לא יעבוד", "אתה נאיבי", "מתי בפעם האחרונה ניהלת עסק?". בהפסקה, ראיתי את הפרופסור לשיווק – שבוע לפני כן הוא הרצה לעשרת הבכירים של הסי.איי.איי – יושב כשראשו טמון בידיו, מיואש ומותש.

שאלתי אותו אם הכל בסדר ואז הוא ישר קפץ "אתה ישראלי, נכון? למה אתם מתנהגים כך?". עניתי לו "אתה חייב להבין, שהבסיס לתרבות הישראלית הוא זלזול באנשים אחרים". אחד הסטודנטים הישראלים האחרים הצטרף אלינו ושמע את דבריו ואמר לפרופסור "פרופסור, אל תקשיב לאליאב, הוא אידיוט". אם אנשים מזלזלים או מגחכים, זה לא בגללכם. זה בגללם. קחו את זה בקלות.

מה הרינגטון שלך כשמצלצל הטלפון?
צליל של נבל. אני לא אוהב לדבר בטלפון, אז חשבתי שצליל הנבל יעשה את החיים נעימים יותר וצורמניים פחות. זה לא ממש עובד.

תמרור אהוב במיוחד ואיך הוא פוגש את חייך.
זה שמסמל שיש באמפרים בדרך. כאילו, אם לא היו באמפרים בדרך, היה נורא משעמם לא?

מי הם בחייך, הבאמפרים? מה גורם לך להאט, לבלום?
אחד הדברים לכאורה הכי מעכבים בחיים, הם אנשים סביבנו שמחפשים כל הזמן את ה"למה לא?". הם יסבירו לך באריכות ובשיטתיות, למה הרעיון שלך לא טוב, למה אתה לא מתאים, למה אחרים כמוך ניסו ולא הצליחו. אבל למדתי שלא צריך להיעלב מאנשים כאלו, כי הם לא מדברים עלינו, הם מדברים על עצמם. כשאני פוגש אדם כזה, אני מבין ללבו: איזה נורא יהיה אם אני אצליח היכן שהוא נכשל? איך הוא ירגיש עם זה? אז אני מקשיב להם, לומד מהניסיון שלהם ומנסה משהו אחר. לפעמים זה מצליח לי.

כמה רחוק אתה מהיעד?
אומרים שכל 10 שנים צריך להחליף יעד. אני לא יודע אם זה נכון לכולם, אבל אחד הדברים הכי מצחיקים זה כששואלים "איפה אתה רואה את עצמך בעוד 5 שנים?". לפני 5 שנים, התחום שלי לא היה קיים. ולפני שנה, אם היית שואלת אותי מה זה "מנטור מדיה חברתית", לא בטוח שהייתי יודע. אבל היום אני מנטור מדיה חברתית. ודווקא כשאנשים לא מבינים מה אני בכלל עושה, אני מבין כמה רבה העבודה שיש לפניי.

קו
השאלון של פופלבסקי – מדור ראיונות חדש במזבלה של מעיין פופלבסקי. קופירייטרית ועורכת תוכן בת ככה וככה, מחפשת תשובות לכל מה שעובר לה בראש. השאלון מורכב ממספר שאלות קבועות, כאשר בכל שבוע יעלה במזבלה שאלון עם דמות מובילה אחרת בתחום הפרסום, שיווק, תקשורת ועוד. לפניות למדור הקליקו כאן.

מקרה חירום בפייסבוק / אינסטגרם / וואטסאפ?

1 תגובות לפוסט

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט הבית

קטגוריות פוסטים