המסר האלמותי "אנחנו לא צריכים פרסומת כי אנחנו פשוט טובים" מזמן פשט את הרגל. זה לא נכון. אנחנו צריכים. העולם לא סובל ממחסור במותרות כמו שוקולד או משקאות קלים. אתם יודעים מה? הוא כן סובל ממחסור אבל הוא לא יודע את זה. הוא לא יודע מה אין לו, לכן האחריות ליידע אותו מוטלת על המפרסם. זה שרוצה שהעולם יצטרך אותו. זה יכול להיות שוקולד או מכונית, שדרוג טכנולוגי במכשיר הנייד, בתשתית הרשת הביתית, זה יכול להיות מוסד להשכלה גבוהה וזה יכול להיות שירותי בריאות או בנק. לאנשים נדמה שאם הם ראו אחד הם ראו הכל. לאנשים נדמה שאין הבדל מהותי בין האלטרנטיבות.
אז נדמה להם. אז מה?
לאנשים קשה לשנות ובאיזשהו מקום הם שמחים שמגישים להם את האלטרנטיבה ארוזה עם מסר ברור ויתרונות של "מה יוצא להם מזה?" אז צריך לעבוד בזה. ליצור את ההבדל. להפוך את ההבדל לאימפריה. כי כל עולם השיווק מושתת על אמנות ההבדל – שמיועד להיות חווייתי ורלוונטי וכזה שאנשים יזדהו אתו ויושפעו ממנו לעשות את הבחירה המתוכננת… מה שקליק עושה זה להתיישב בדיוק על המקום הזה שנדמה לאנשים שאם הם צריכים משהו מתוק בפה, העיקר שיהיה טעים. אז זהו שלא. לא שאנחנו משוועים לאכול משהו לא טעים חלילה. אלא שיש יותר מדי תחרות על משבצת השוקולד הטעים. יסלח לי קליק ויצרן הקליק יוניליבר, אבל באמת שיש אלטרנטיבות עם מילוי ובלי מילוי, ובתפזורת ובחטיף ארוך או קצר או עגול. מה שתרצו.
האמת? יוניליוור יודעים את זה ובדיוק לשם כך נוצרה פרסומת קליק עם תחרות נושאת פרסים בה המנצח הגדול ירוויח: כלום. כי איפה שרוצים להגיד "לא צריך פרסומות", זה מעורר השראה להגרלה שלא צריך בה פרסים. מצד אחד – יש לנו פה אלתור יצירתי וחכם על מושג הכלום בחיינו. סאטירה על המירוץ אחר הפרס הגדול ועל האמנות האינסופית של פיתוי הצרכנים באמצעות הגרלות. מצד שני יש פה מסר: אי אפשר להתווכח עם כמה שקליק טעים. כשזה טעים זה טעים, ולא צריך יותר "כלום".
הסיבוב הזה של הגרלה נושאת פרס הכלום, מעבירה באופן משכנע את המסר 'כשזה טעים זה טעים'. היות שכולנו צרכני תוכן, והיות שכולנו מתחילים "לאכול" את החטיף עוד בשלב התוכן והשיווק והפרסום, אי אפשר לזלזל בצרכן. אי אפשר סתם להיות יהיר ולהגיד לו – קח, תאכל, כי לא צריך פרסומות. כי זה פשוט טעים. כדי למכור את "היעדר ההזדקקות לפרסומת" לכאורה צריך לעשות מחווה. צריך להגיש את מסר אי-הפרסומת באופן חכם וקריאטיבי. "הגרלה ללא פרסים" היא דרך להעביר את המסר הזה. ישנו פירוט במה לא נזכה. לא בטלפון משוכלל, לא ברחפן אלחוטי ולא בחופשה באי אקזוטי. הפרזנטור מפיל את פוסטר האי האקזוטי והגרין-סקרין שנחשף מאחוריו הוא סמל ה"כלום" בצילום. אתה לא באמת במקום הזה. שותלים אותך.
https://www.youtube.com/watch?v=1de9kowHMzI
מכאן השמים הם הגבול, והשאר אימפרוביזציה. עוברי אורח מבוימים מתראיינים מה יעשו כשיזכו בכלום. הם מפתחים את הנושא. לא חסר להם כלום, הם יקנו כלום למשפחה, מה לא מגיע להם כלום? לא חייב כלום לאף אחד ועוד ועוד התחכמויות סביב הכלום (כלום מחכה לך בקבלה) ועוד משחקי הגיון עם ה'כלום' כישות שכיף לסובב ולכופף ולמעשה להיות בסביבתה קצת לא הגיוניים.
בשורה התחתונה אי אפשר לקבל פטור אמתי מפרסומות ולא, לא מספיק להיות טעים. צריך לספק גירוי אינטלקטואלי. יצירתי. במקרה הנוכחי ההומאג' המצחיק לכלום עושה את העבודה ובעיקר עושה כבוד למותג קליק. אגב, עכשיו, אחרי שנגררנו לדבר על ה"אנטי פרסומת שלו" – הוא באמת טעים.
