מנויה, בקליפ אחד, ומנוי בקליפ אחר, מתנהגים במערכת דה מרקר כמו אחרוני הרודנים. לא רק כמו מנכ"לים אלא כמו בעלי העסק. מחלקים הוראות, שואלים שאלות רטוריות שמגיעות ממקום של ביקורת וחוסר שביעות רצון, מרשים לעצמם להחזיר עובד שרוצה לצאת הביתה רק כי התחקיר לא נגמר. השפה היא השפה הטוטליטרית של מנהיגות ריכוזית שדורשת מהעובדים לתת יותר ממה שהם חושבים שהם מסוגלים, כאן ומיד. אלא ששני אלה אינם הבוסים אלא המנויים.
דה מרקר חורטת על דגלה לעבוד בשביל המנויים. הפרסומת לוקחת את זה לקיצון. מערכת שלמה מרצה מנוי בודד, משרתת את טעם הקריאה שלו ומשתדלת לפגוש את הדחיקות והדחיפות שבה הוא רוצה לקבל את הדברים כמו גם את הרמה והשפה. במקום להציג את הצד החייכני והחנפני שאוהב לתת שירות ושם את הלקוח במרכז, הצליחה הפרסומת לצלם את הקונספט מזווית מעניינת ומפתיעה.
דה מרקר עובדים רק בשבילך – מנצ'
הצהרת הכוונות מייצרת בידול בין המגזין לבין מתחרים שמתהדרים בתכנים משובחים, כותבים משובחים, עדכניות – אבל אינם מסבירים מדוע. מדוע עליהם לעמוד בזמנים ולהיות ראשונים ומול מי באמת הם מבצעים את מה שהם מבצעים. יותר מאשר למתג את עצמך, עליך למתג את רוחו של קהל היעד שלך. המהירות, הצורך בדדליין – כל אלה נטועים במוח הקורא יותר מאשר במערכת העיתון. המערכת אינה אלא השתקפות צרכיו ומאווייו של הקורא ודה מרקר משעין את הצעת הערך שלו על טיעון זה ובצדק. כן, אני רוצה להיות מנויה של תוכן שמנהל איתי שיח. כן, אנחנו בעידן הזה שהקורא יוצר תוכן אבל לא לבד אלא בעזרת עיתונאים מומחים חוקרים ויוצרים. וכן, דה מרקר מצליח לספר לי את הסיפור הזה.
