פורסם לפני כשעה בפרופיל הפייסבוק של אסף וייצן: קצין המשטרה המצולם נגח בראשי במהלך ההפגנה אתמול. הוא נגח בי כשביקשתי לדבר עם הקצין האחראי ולהתלונן, כעורך-דין, על כך שפקוד שלו תקף אותי וסירב להזדהות. הוא תקף אותי בתגובה לבקשתי לשוחח איתו, ללא כל התגרות מצדי. זה קרה מהר כלכך שלא הספקתי להבין מה קורה. זה גם כאב. מעבר לכאב הפיסי המוחשי – מוחשי מדי – היה זה כאב על המקום שבו אנו עומדים. האם אעז לעמוד על זכויותי גם מחר? האם אגיע להפגנה הבאה, כשבקשה פשוטה להזדהות כמעט ועלתה לי בזעזוע מוח ואף שבור? בכנות, אני לא יודע.
שעה לאחר מכן ראיתי את הקצין שוב. החלטתי לא להיכנע לאלימות וביקשתי שיזדהה. בתגובה, הוא הצמיד אלי ארבעה שוטרים (!), אחד מהם עם מצלמה. הוא הורה להם לא לזוז ממני לרגע, לא להפסיק לצלם אותי ולעצור אותי ברגע שאדרוך על הכביש. לאחר מכן הסתכל אלי, חייך ואמר: "נראה אותך גבר עכשיו".
בכנות, לא חיפשתי להיות גבר. ממילא אני לא בטוח שהייתי עושה עבודה טובה מדי בזה, לפחות לא במונחים שלו. ביקשתי לעמוד ברחוב ולומר שמתרגש פה כבר הרבה מאוד זמן משהו רע. במקום זאת, משהו רע – בדמותו של הקצין הזה – התרגש עלי. אני לא יודע אם אגיש תלונה במח"ש. אין לי ראיות ומן הסתם, תוגש תלונה נגדית כלפי (הם כבר ימצאו משהו). אני גם לא בטוח שיש טעם בכך. אפילו את הפוסט הזה, באיחור של יום, בקושי הבאתי את עצמי לכתוב. משום מה, הכתיבה קשה יותר ממה שחושבים.
אפשר לקחת את זה למקומות שונים: לפער שבין הריקנות הא-פוליטית של ההפגנה בתחילת הערב לאלימות עודפת שכיסתה – אבל גם חשפה – את היעדר התכלית שלה; למחשבה על אלו שביחס אליהם המשטרה באמת מרשה לעצמה להיות עוד יותר אלימה (כלומר, לא סטודנטים ישראלים בת"א, אלא אפריקאים, פלסטינים ושכבות מוחלשות נוספות); לשאלות על המקום שבו אנו חיים ועל המקום בו היינו רוצים לחיות ואותו אנחנו מדמיינים מחדש בכל הפגנה ובכל פעם שאנחנו פועלים, פוליטית, כאן ועכשיו. הסטטוס פורסם מקור בפרופיל הפייסבוק של עו"ד אסף וייצן, קליק לביקור.
