בימים האחרונים אני מסתובבת עם שאלות בעקבות סדרת מפגשים עם יורם אשהיים, צלם הפרסום. באילו רגעים אנשים בוחרים לתעד את עצמם? איזה רגע שווה תיעוד בעיני המצטלם? האם אותו רגע שווה תיעוד גם בעיני המצלם, זה שילחץ על הקפאת הרגע? רפרוף מהיר בתמונת הפרופיל של רבים מאיתנו ברשתות החברתיות יספר על תיעוד עצמי ברגעים מאד מסוימים: כשטוב לנו, כשאנחנו מאושרים לרגע.
אם תערכו ניסוי-עצמי קטן תגלו שהפעולה הכמעט אוטומטית שלנו כשנדלקת המצלמה היא לחייך, לעשות פרצוף שמח ("סיי צ'ייייז") – זאת תכונה אנושית אוניברסלית. אבל אם תרצו לגלות את האמת על עצמכם תבדקו איך נראתה השנייה שלפני הלחיצה. דווקא ברגע הזה יש אמת יותר מברגע שאחריו.
ובדיוק את הרגע הזה יצא אשהיים לחפש בדרכו שלו בתערוכת יחיד חדשה. הוא לא איש של מילים, כך הוא מעיד על עצמו. בדיוק מהסיבה הזאת התלוויתי אליו וכמו כל המצולמים לתערוכה עברתי גם אני את תהליך הגילוי-הסתר הזה בניסיון לברר איך נראה תהליך היצירה מקרוב, איך נראה אמן-יוצר שמחפש את החשוף ומנסה להישיר מבט אל הדמות הלא מוכרת של המצולמים שבחר.
מי היא אותה דמות שלא נפגוש מול הראי ומוחבאת בכל אחד מאיתנו עמוק עמוק מאחורי החיוכים המנצנצים. כל הפורטרטים מבוססים על טכניקה ייחודית משלו – צילום באור ושימוש בצל ללא מניפולציה ממוחשבת.
סשן הצילומים אצלו בסטודיו ואנחנו בחושך מוחלט כשרק ידו מאירה על פניי עם פנס מיוחד היוצר אלומת אור מרצדת, ממנה יגיעו התמונות למחשב ואיתן דיאלוגים נוסח "לא יכול להיות. ככה אני נראית? תמחק." זה מרגיש לי כמו חוזה ההסגרה שלי עם עצמי. אחרי שראיתי את עצמי כמעט בכל הוורסיות האפשריות – מתמהונית מבוהלת ועד לפאם פטאל מהמסך הגדול של אמצע שנות הארבעים – נרשמה הסכמה על התמונה הזאת. זאת התוצאה של הפורטרט שלי שמוצג לפניכם.
אני עוברת איתו על הפורטרטים שצילם בשלוש שנים האחרונות ונתקלת בצילום של יותם, בנו. הוא מצולם כשקרח מרוסק על פיו ועל העיניים. אני מרימה אליו עיניים שואלות והוא מחייך במסתוריות. תשובה מהסוג המדבר אני כנראה לא אקבל כאן, אבל למה קרח. קרח הוא חומר גלם מתכלה, נמס. האם מוטיב הזמן החולף הוא המסר שאשהיים ניסה להעביר? מעניין למה בחר את הבן שלו לתפקיד הזה.
לרוב הוא מהנהן ושותק, למדתי להכיר. מבחינתו הויז'ואל הוא המסר ומוטב שלא לשאול את האמן שאלות שאתה יכול לענות לעצמך. אדם צריך לשאול את עצמו מה עולה מן הפורטרט שלפניו ולתת תשובה לעצמו, מתוך עולמו שלו. מצד שני, גם להישאר עם השאלה זאת אפשרות ואני לא לגמרי מבטלת את האופציה הזאת.
בין שלל הפורטרטים אפשר למצוא את שי אגסי, השף צחי בוקששתר ואת חבר הילדות רם לנדס (קודה הפקות), שמלווה את אשהיים מעברו הרחוק. הם גרו ביחד, עבדו יחד וביחד גם הקימו את עיתון האופנועים "מוטו". לנדס מוצג (בעיניים שלי) כאדם ביוני מן העתיד הרחוק, עם עיניים בהירות במראה של זכוכיות בלתי מנופצות, מבט ישיר, קר, תחושה של אדם-על, ספק רובוט ספק בשר ודם. וזה מעניין, הפער הזה שאשהיים מצליח להעביר בפורטרט בין החבר הטוב עם ההיכרות האישית על פני כל כך הרבה שנים ובין הזרות הסטרילית הכמעט מוחלטת .
אשהיים מספר על תהליך בחירת הדמויות. אלה אנשים שנקרו בדרכו (שלא במקריות) לעיתים לרגע אחד כמו אדם שהחנה את רכבו בחנייה הפרטית של הסטודיו ואשהיים ביקש לצלם אותו בתמורה לחנייה, ולעיתים אלה אנשים שנקרו בדרכו על פני פרק זמן ארוך יותר, כמו אודליה האקסית המיתולוגית שעוסקת גם היא באמנות וביחד הם עברו את החווייה הזאת כדיאלוג בין שני אנשים יוצרים. משהו באנשים האלה, גם בזרים שבהם, סיקרן אותו כדי לחפש בהם רובד נוסף, נסתר.
הסקרנות לקלף מהאנשים שבחר את קליפות היום-יום ולהגיע למחוזות נסתרים, מוצלים, מכושפים, ניכרת בכל אחד ואחד מהפורטרטים של אשהיים. הרצון להגיע למחוזות הצדדיים, הלא מוכרים, שבצילום רגיל ובתאורה רגילה הם לא ייצאו ממרתף האמת בו הם נעולים על בריח. לא לכולנו יש את האומץ להישיר מבט לכל מה שחשוף. מי שמחפש פתח מילוט מעצמו – ימצא. אבל מי שמבקש לעמוד מול האחר על כל מה שמשתקף בו ולהישיר מבט – ימצא בו את עצמו. אתם מוזמנים לפתיחה החגיגית של התערוכה שתתקיים ביום שישי, 5.4.13 בשעה 12:00, מחסן 2, נמל יפו. יש לכם רעיונות לראיונות? צרו קשר
