תכירו את אייל גפן, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה, במאי, מפיק סרטים, פרסומאי, צייר וסופר ישראלי, מבעלי משרד הפרסום פה לאוזן (Pela ozen). בין עבודותיו של גפן במזבלה: קד"מ CallmyName, תחרות הסרטון הטוב ביותר של אגאדיר, קד"מ ל-'בוטיק' בר יין שכונתי ועוד.
דיסקים באוטו.
שלמה ארצי, תקופת "גבר הולך לאיבוד" ו"רוב הזמן את אשתי" אבל גם את הדיסקים החדשים שלו, הכל הולך. לאחרונה אני מקשיב לפרויקט שנקרא "מסע אספלט". זה פרויקט ביצועים חדשים של אמנים צעירים לשיריו של סשה ארגוב, בתחנת fm 106. תחנת רדיו סטודנטיאלית ומרעננת מאד. הפרויקט הזה יפה בעיניי, כל אחד מביא את האינטרפציה שלו לשירים המוכרים. בנוסף אני מאזין למתי כספי וליאונרד כהן. כהן הוא אולי היחיד שקשור אצלי למוסיקה של חוץ לארץ, אני בדר"כ מאזין למוסיקה ישראלית.
ווליום באוטו ו-ווליום בחיים האמיתיים.
באוטו אני על ווליום מאד גבוה, גם הטלוויזיה בבית דולקת על ווליום גבוה, זה חלק מנפלאות הגיל, אנשים בגילי צריכים ווליום בלי קשר למה שהם אוהבים. בחיים האמיתיים אני משתדל להיות על ווליום שקט, נמוך יחסית, במצב של האזנה לסביבה. רעשי רקע מפריעים לי, אני לא אוהב להיכנס למסעדות ולשמוע מוסיקה. יש לי עניין כזה עם עצמי שאני אוהב לשמוע רק מה שאני אוהב לשמוע.
פקק או כביש מהיר, כמצב תודעה.
כביש מהיר, כמובן. בשום מצב אני לא יושב ועושה סיכומי חיים, זה טרחני בעיניי. זיכרונות ונוסטלגיה זה משהו שלא שייך אליי. בכביש מהיר אני חושב על דברים שקשורים להיום, למחר. אני לא מסתכל על החיים שלי מרחוק, אם זה מה שאת שואלת. יש המון פרויקטים שאני צריך לתת תשובה, תוצרת. אז אני חושב עליהם תוך כדי הליכה, אני רץ כל יום 15 ק"מ, זה המון זמן לחשוב. אני לא מתנתק עם עצמי בשעות האלה, אלא חושב באופן אחר על הדברים היומיומיים. יש מחשבות שאולי הן לא יצרניות אבל זה מה שהיה משמעותי לי באותו הרגע. גם אם הוא משמעותי לך באותו רגע. לא יודע על מה חשבת.
טרמפיסט שהיית רוצה להעלות לדרך.
יוסי בנאי. היינו חברים ועד הרגע האחרון לא ידעתי שהוא חולה סרטן. עשרה ימים לפני שהוא נפטר ישבנו יחד לקפה ובכל הזמן הזה הוא מעולם לא אמר שהוא חולה. אני לא כועס עליו או מאוכזב ממנו, ההיפך: אפשר להבין אותו. ברגע שאתה מספר לאנשים תמיד יהיה להם מה לומר, לייעץ, ובעיקר לספר לך על המחלות שלהם. אני יודע את זה מהתקופה שאני הייתי מאושפז אחרי ניתוח קיצור הקיבה, אנשים באים לבקר ומספרים לך על הבעיות שלהם, מזה כנראה הוא רצה להימנע.
מי מדליק לך אורות גבוהים וממה אתה מסונוור.
אני מסונוור מאד מיצירות, ממפגשים עם אנשים מיוחדים שמתחילים אולי כדרמה גדולה ועם הזמן מוצאים את מקומם הנכון. סופרים ישראליים כמו יורם קניוק מדליקים לי אורות גבוהים, ממקום של השראה. זה מפעים אותי.
אני רואה עבודות יצירה של אמנים צעירים, מסתנוור לרגע וחוזר לעצמי. זה לא משנה את הגרעין שלי כאדם. הם נטבעים פנימה כחלק מסדר היום שלי כמקורות השראה, כנקודות התייחסות, אבל הם לא פקחים, הם לא הופכים אותי לאיש אחר. שום יצירה שאני מסונוור ממנה לא מבטלת את הזהות הפרטית שלי כי הזהות שלי הן הידיים שאני נוגע, הראש שאני חושב. אני חי עם עצמי בשלום. וזה תחזוקה יומיומית. הזהות הפרטית שלי לא מתבלבלת.
השאלון של פופלבסקי: רונן מניפז
מי ה-GPS בחיים שלך.
אשתי והבת שלי. הבת הפסיכולוגית שלי מטפלת בי, יש לנו קשר מעולה. לפני חמש שנים עברתי ניתוח לקיצור קיבה והייתי שלושה ימים במצב של מוות קליני. הרופאים אמרו שלא הייתי בידיים שלהם שלושה ימים. בדיעבד אני מבין את זה, את מה שקרה לי, ומאז בכל בוקר אני מתפלל לאלוהים, הוא נכנס אל חיי ודרכו אני מדבר גם לעצמי. אני מאמין שיש כוח עליון, זאת הנחת המוצא שלי. אין לי ספק שיש סוד גדול שמסתתר מאחורי הדברים ואני מרגיש שעם מה שעברתי בשלושה ימים האלה הסוד הזה קצת נגלה לי.
תמרור אהוב במיוחד.
"תן זכות קדימה". אם אנשים היו מבינים את הפילוסופיה של זה כל המדינה הייתה נראית אחרת. יש המון מצבים נפיצים, של פולס חייתי ותוך שנייה אתה יכול למצוא את עצמך בג'ונגלים. כל המדינה שלנו נראית כמו שהיא נראית כי אנחנו לא נותנים זכות קדימה. זה ניואנס מינורי לכאורה שיכול לשנות לנו את החיים.
מי/מה הם הבאמפרים בחיים שלך.
יש מלא באמפרים בחיים שלנו. כל מה שקשור באשתי ובבתי, ובכלל ביחסים עם אנשים. אם אני אהיה נאמן לפולסים, לגחמות רגעיות, אני בסוף אפסיד הכל. אז למה? הבאמפרים הם חיוניים, ואחלה מטאפורה לחיים. חשוב לתחזק אותם, לעבור אותם לאט. חלק מחוקי החיים שאני מבין אותם יש בהם באמפרים מאד משמעותייים. באמפרים זאת שפה של זהירות, של האטה, של להיות כל הזמן במודעות לדברים. לסגל חדשים ולשמורר על מה שקיים. זה גם מה שאני עושה בטיפולים שלי כיועץ לאנשים צעירים שרוצים לעבור אודישנים ולהיות חלק מהתעשייה: השאלה הזאת של איך אתה כותב את הדרמה של עצמך, באיזה אופן. באיזה סאונד אתה שם.
כמה אתה רחוק מהיעד.
יש עוד המון דברים לעשות. יש תערוכת ציורים שאני מתכנן להציג השנה במתחם קסטיאל, בהמשך תהיה תערוכה בגלריית נורה ברחוב 21 בניו יורק. אני מתכנן להוציא השנה שני ספרים: אחד מהם הוא "30 יום בפאריס", ספר מחשבות. הספר השני הוא "הבת של שאול הספר לא נותנת לו להחזיק את התינוק ומקללת אותו כל הזמן". ככה קוראים לספר.
25 שנה אני מסתפר אצל אותו ספר, בכל פעם שאני מתיישב אצלו מתחילים החיים ובכל פעם שאני עוזב אצלו נגמרים החיים. הוא בוכרי, פרימיטיבי מאד, כל מפגש התאסף לדיאלוג על החיים. הוא כל הזמן מדבר אליי ואומר 'אתה תהיה שר החוץ' , ככה הוא מדבר אליי – כאילו אני שר החוץ. במבט חיצוני זה אולי מצחיק אבל יש בזה רובד יותר עמוק, משהו מאד נוגע ללב.
את שואלת כמה אני רחוק מהיעד ואני אומר שבסך הכל אני מאושר, "החיים הם עכשיו", זה הקעקוע שלי וכל תפיסת העולם שלי. המציאות שלי עוברת דרך המשפט הזה. אני מתעסק במה שקורה כרגע, זמן הווה קרוב, אין לי נטייה להתעסק בתצהירים של 'מה יש לי', 'מה אין לי'. אין בי שיגעון גדלות להבין או לדעת מה יהיה מחר, הזיכרון שלי לא משהו, אז אני חי עכשיו, זה מה שיש בינתיים ותודה לאל על זה.
השאלון של פופלבסקי – מדור ראיונות במזבלה של מעיין פופלבסקי. קופירייטרית ועורכת תוכן בת ככה וככה, מחפשת תשובות לכל מה שעובר לה בראש. השאלון מורכב ממספר שאלות קבועות, כאשר בכל שבוע יעלה במזבלה שאלון עם דמות מובילה אחרת בתחום הפרסום, שיווק, תקשורת ועוד. לפניות למדור הקליקו כאן.
תגובה אחת
בן אדם רשע.