בלוג המזבלה

היום בו חיי נעצרו

מאת: דוד נחמיאס

לפני מס' חודשים הכרתי אדם בשם דורי בן-ישראל. כמעט כמו בן-זאב, רק קצת יותר גדול וטיפה פחות יצירתי. דורי הזהיר אותי כבר אז. בהתחלה התייחסתי להערות שלו בציניות ובהומור, לא הבנתי שהוא רומז לי על סכנה אמיתית. רק עכשיו אני מבין עד כמה הוא צדק.

הייתי אז סתם עוד אחד. חולם להיות קופירייטר, או לעבוד בחברה למשחקי מחשב. אוהב לכתוב, לקרוא, לראות סרטים ובעיקר לעבוד על עצמי שאני מצחיק. הייתי בחור רגיל, עם חברה, חברים, תחביבים. בעיקר לא חושש מכלום ותמיד יודע ש- "לי זה לא יקרה". באמת שהיה לי טוב, עד אותו היום בו חיי נעצרו בבת אחת.

בלוט, דוד נחמיאס, מזבלה, בלוט סייקו, הבצפר, קופירייטר גוזליום אחד קמתי בבוקר, הרגשתי קצת מטושטש, אבל לא ייחסתי לכך חשיבות. סה"כ עייפות של בוקר כנראה. גררתי את עצמי אל המקלחת תוך כדי שאני דואג להישען על כל אובייקט לא-שביר בדרך. נכנסתי למקלחת ולקחתי את מברשת השינים בידי, אך עוד לפני שהספקתי למרוח עליה משחה היא נפלה לכיור. ניסיתי לאחוז בה בשנית אבל היא רק החליקה ונשמטה מידי שוב ושוב. התעצבנתי והתייאשתי. החלטתי לחזור לחדר להתלבש. משום מה הרגשתי ממש כבד, כאילו כל השרירים שלי תפוסים. ההליכה לחדרי הייתה אפילו יותר מגושמת וקשה מההליכה לחדר האמבט. התקדמתי לאט לאט לעבר חדרי כשאני מרוח על הקיר כדי לא ליפול. נכנסתי לחדר וניסיתי להרים את החולצה מהרצפה אך בקושי הצלחתי להתכופף. בכל יום רגיל אני מסוגל לעשות פליק-פלאק בלי הכנות מוקדמות, אבל פתאום התכופפות היא פעולה בלתי אפשרית בשבילי. אחרי נסיון וחצי חטפתי סחרחורת ונפלתי לרצפה. כל הצבעים בחדרי החלו להתערבב ולהימרח. לא הבנתי מה עובר עליי. לא כאב לי כל כך, אבל הרגשתי מאד חלש, כאילו כל האנרגיה זרמה מהגוף שלי לתוך הקרקע. ניסיתי לקום אבל בקושי הצלחתי להרים יד. הרגשתי כאילו כל גופי כבול לרצפה בשלשלאות ברזל. ניסיתי לצעוק, אבל לא הצלחתי להוציא שום צליל מגרוני, אפילו לא צליל דק וצרוד, כלום! ניסיתי לגרור את עצמי אל הסלון, אולי הורי יוכלו לעזור לי, אך ללא הועיל, בקושי לדלת הצלחתי להגיע. לבסוף ויתרתי ופשוט נשכבתי ללא יכולת לזוז. הרגשתי כאילו כל גופי מתכווץ. חוסר אונים שלא ניתן לתיאור במילים.

השעות עברו להן ומצבי רק החמיר. השעון צלצל 14:00. נזכרתי פתאום שחברה שלי אמורה להגיע בכל רגע. כמעט שהצלחתי לחייך. לאחר מס' דקות הדלת נפתחה, חברה שלי עמדה שם, פעורת פה. היא הסתכלה עליי והתחילה לבכות. בכתה, מלמלה כמה מילים. בעיקר הסבירה לי שלא נוכל להמשיך להיות יחד כשאני במצבי הנוכחי וברחה בלי לקבל את העודף. אהבה עאלק. אל תאמינו להן.

בשארית כוחותי גררתי את עצמי לראי. כשאני מרגיש שאני בוכה בפנים, אך הדמעות מסרבות לרדת. הייתי המום ממה שראיתי. 22 שנים חייתי בשאננות וחוסר דאגה. חשבתי שבחיים זה לא יקרה לי. לא האמנתי שזה באמת יכול לקרות. אני לא אשכח את אותו היום.

זה היה היום בו חיי נעצרו.
היום בו גיליתי שאני בעצם – בַּלּוּט.

15 תגובות

הוסיפו תגובה