מאת: איתי פיזנטי, חבר לנשק (עיפרון) וקופירייטר באזימוט.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל התרחיש הבא עובר בראש של כל פרח קופירייטינג ממוצע: אתה נרשם לקורס, עובר את הקופי טסט בהצלחה וצולח את הראיון. מתחיל את הלימודים ויום אחד נכנס זה שישנה לך את החיים, המרצה שעובד בתור מנהל קריאייטיב במשרד מהחמישייה. אתה מבצע את המשימה בכיתה והוא מזהה את הכישרון הבא בעולם הפרסום. זהו, מהיום אתה הכוכב העולה החדש בשמי הפרסום הישראלי.
המציאות היא קצת יותר אכזרית, קרת לב ואירונית. ולמרות שהרשמת פה ושם איזה מרצה אתה מגלה שעברו להם עשרת החודשים הכיפיים בחיים שלך ואתה עדיין מוקדן/מאבטח/מלצר אבל מה, יש לך תיק עבודות של קופירייטר. פתאום אתה מרגיש כמו איזה עובדת סופר בהוליווד שהיא אמנם קופאית, אבל היא גם שחקנית.
עכשיו מגיע השלב הקשה באמת, להשיג ראיון עבודה. רבות הדרכים לנסות לתפוס את תשומת ליבו של מנהל הקריאייטיב (את חלקן אפשר לקרוא בפוסט של דורי). האגדות על הניסיונות להגיע לראש המגדל ולהיפגש פנים אל פנים עם האיש שיכול להשלים לך את המסע ולשנות לך את החיים, מגוונות לפחות כמו סיפורי ה"איך להתחמק מצה"ל ולהוכיח לקב"ן שאתה משוגע". אז מצד אחד אתה באמת רוצה את התפקיד, אבל מצד שני אתה לא רוצה להיתפס כליצן.
הדרך לראיון הנחשק עוברת בעזרתם האדיבה של המרצים שמאמינים בך, שליחת מיילים לכל מיני מזכירות ודרך מודעות הדרושים שמאיימות עליך עם שנתיים ניסיון מינימום, כשאתה מתחבט בשאלות פילוסופיות עמוקות כמו מה בא קודם? העבודה או הניסיון. אתה מבין שכל האמצעים כשרים להשגת הראיון, למעשה אתה מגלה כל מיני קשרים רופפים ותלושים שאולי יביאו אותך למקום מבטחים.
כשאתה מצליח סופסוף להיפגש עם מנהל קריאייטיב, אתה מתחיל לקלוט שלכל אחד יש את ההערות וההארות שלו. כל אחד יכול להסתכל על העבודות שלך בצורה שונה לחלוטין. בשני ראיונות מקבילים שעברתי יום אחרי יום (מקרה נדיר מאוד ולא מייצג) מנהל קריאייטיב אחד לא הבין את אחת מהעבודות שלי והמנהל השני כל כך התלהב מאותה עבודה שהוא הציע לי ללכת עם זה קדימה, וכן הוא הציע לי את העבודה הנוכחית, שנייה לפני שהתייאשתי ורציתי לעבור לעולם שכולו הייטק.
אבל באמת, גם אחרי שנגמר הקורס זו רק ההתחלה של ההתחלה. אסור להניח לתיק העבודות להעלות אבק ולהמשיך ליצור ולייצר, אחרת אתה תתייבש, תיפול וקורס הקופירייטינג יהיה רק אנקדוטה משעשעת בחיים שלך. אני עכשיו עם כמעט שנה של ניסיון בעבודה. אבל עם ניסיון של חצי שנה שנראתה כמו נצח של חיפושים.
[techtags:פרסום אזימוט, קופירייטר, איתי פיזנטי, הבצפר, תיק עבודות, חיפוש עבודה, שנה ניסיון]
15 תגובות
פוסט יפה, קלעת לרגשות רבים שמנסים למצוא את דרכם בעולם הזה אחרי סיום הקורס.
אני למשל הייתי באיזשהו ראיון במשרד שפנה אל הבצפר לקבל המלצות על תלמידים. כשהגעתי לראיון הובהר לי (תוך רפרוף שטחי ביותר בתיק העבודות שלי) שהם מחפשים מישהו עם ניסיון.
הממ…אם אתם מחפשים מישהו עם ניסיון, למה פניתם לבצפר…?
המראיינת הסבירה לי למה עדיף לי להתחיל לעבוד בתור תקציבאית ואחרי שנה לחפש עבודה בקריאטיב. ואז הציעה לי לעבוד אצלם בתור תקציבאית.
בקיצור,בולשיט.
לי זה הזכיר קצת את החברות כוח אדם שמנסות לשכנע אותך שלהיות דייל גבינות בסופר זה בדיוק מה שאתה צריך בחיים.
[Comment ID #6649 Will Be Quoted Here]
סחטיין על הגישה!
;;)
שמעת נחמיאס? עכשיו תפסיק להתבכיין. 🙂
מה שכתבת נכון לרוב העבודות בחיים (ואני לא מדברת על עבודות מזדמנות).
אבל אם אנחנו דנים ספציפית בתעשיית הפרסום, אז באותה מידה שקשה להתקבל לעבודה כקופי
אז גם קשה להתקבל כפלנר, תקציבאי, מעצב גרפי והרשימה עוד ארוכה…הסוד הוא התמדה!!! לדעת בדיוק לאיפה אתה רוצה להגיע ולעשות הכל (טוב נו, אולי לא הכל) כדי להגיע לשם.
אני הכי לא בחורה רוחנית, אבל מאמינה מאוד, שאם אני רוצה משהו, אז הוא שלי!!!
שיהיה בהצלחה לכל מי שמצא ולכל מי שעתיד למצוא 😉
נחמיאס אתה צודק באמת סטיתי מהנושא
איתי אחלה פוסט ותודה ששיתפת
בהצלחה בהמשך הדרך
פוסט מעולה שממחיש בדיוק את התיסכול של מציאת עבודה (הפוסט תומך גם בחממת תירצה אגב).
יום אחד תיק העבודות שלך הוא זבל\משעמם\צפוי ויום אחרי זה הוא יפה\חכם\עדיין בוסרי אבל עם הרבה פוטנציאל.
התסכול גובר שמנהל הקריאייטיב אהב את התיק שלך ובדיוק שחשבת שהתקבלת אתה מוזמן לראיון נוסף אצל מנהל המשרד שמסביר לך בדקה שבדיוק אותך הוא לא מחפש למשרד שלו.
מי שיש לו מספיק אמביציה בסוף מוצא את המקום שלו ואני יכול להעיד על עצמי שעשרה ראיונות (לפחות) שלא עברתי היו שווים כל רגע כדי להגיע למשרד בו אני עובד.
אם מוסיפים לחשבון את הקמפיינים שיוצאים לאור ואת צבירת הניסיון זה באמת שווה את הכל!
לפוסט הזה יש סוף טוב (איתי עובד והכל COOL) אז לתיקון המירמור קבלו 🙂 🙂 😀
איתי תעשה לי פיזנטי!
תודה על אחלה פוסט גבר.
[Comment ID #6642 Will Be Quoted Here]
תפסיק להתבכיין .
פיזנטי תודה על פוסט תענוג!
בהצלחה בעבודה באזימוט 🙂
בהצלחה,
מסכים איתך לגבי השאלה הפילוסופית מה בא קודם "העבודה או הנסיון".
מעניין שכמעט נכנעת ועברת לעולם שכולו הייטק
חשבת פעם איזה חיים היה לך אם היית מגיע לעולם הזה?
(חוצמה שהיית רואה כסף טוב הרבה יותר מהר זה בטוח)
חבר'ה אני לא הנושא פה.
תתנו פידבקים חיוביים לכתיבה של איתי ול- "מה קדם למה, העבודה או הנסיון?".
דורי – אתה חייב להחליף את האייקון של הפרצוף העצוב, הוא יותר מדי מרגש. כל מה שרציתי זה פרצופון חמוץ קלות שניה-אחרי-שאכל-סוכריית-"אמיצים".
[Comment ID #6637 Will Be Quoted Here]
—————–
דבר ראשון נחמיאס תמרח קרם הגנה כדי שלא תישרף לנו
נכון הדרך שעוברים לעיתים יכולהלהיות מתסכלת – אני גם אעבור את אותה הדרך
ככה זה המקצוע אף אחד לא אמר שיהיה פשוט להתקבל לעבודה
ואם אתה רוצה לשמוע עוד כמה נתונים "מעודדים" אני מוכנה לשפוך פה
ותשמע בעצת דורי
[Comment ID #6634 Will Be Quoted Here]
תפסיק להתבכיין ותתחיל לעבוד על אסטרטגיה שתסייע לך במציאת עבודה.
[Comment ID #6635 Will Be Quoted Here]
—————————————————————————————-
מחוץ לחממת הבצפר שמש הפרסום שורפת במקום לחמם.
הדרך לראיון עבודה (ובמיוחד לעבור אותו) עלולה להיות מאד קשה ומתסכלת, כפי שהדגים לנו כאן איתי בעל הכתיבה המעניינת והזורמת.
ובהתאם לכך – 🙁
Bחשוב על לכתוב םשוט על הברנז'ה
[Comment ID #6634 Will Be Quoted Here]
נחמיאס למה פרצוף עצוב ?
יש!
עוד פוסט מעודד!
🙁