קופירייטרית, אוטוטו בקיעה

מאת: מעיין דר, אחוקית ספייסית וסטודנטית לקופירייטינג בבצפר.

מה אמרת שאת לומדת? קופיריי… מה?
קופירייטינג
אה, אוקיי… אבל מה זה?
פרסום, נו, פרסומות וכאלה…
אה, כן, אבל לא לומדים את זה בבתי ספר לעיצוב?
לא, זה ארט, אני לומדת את הצד היותר וורבאלי, הרעיון עצמו…
אה אוקיי, רגע, איפה לומדים את זה? באוניברסיטה?
לא, זה קורס של 9 חודשים, אני לומדת ב"בצפר", בית הספר של חברות הפרסום,
זה בנמל, אחלה שם.
וואלה, סבבה ומה אחרי? אוניברסיטה?
לא כרגע לפחות, אחרי – עבודה, אני בעצם עובדת על תיק העבודות שלי ולומדת מה מו מי.
אה? נו, אז בסדר, אז יש עבודה בסוף.
אה, אה, המממ… לא, לא בטוח, כלומר יש קופירייטרים שבאמת עובדים,
אבל זה לוקח זמן וצריך להיות ממש טובים, זה שוק ממש קשה האמת.
באסה, אז למה את לומדת את זה?

כאן עולה לו החיוך, חיוך שמאיר את הפנים, חיוך תמים – "כי זה מעניין אותי". זה מעניין אותי, זה מעניין אותי מאז ומתמיד, אני זוכרת את עצמי ברגילה בצבא נכנסת לסטימצקי ומבזבת את משכורת העדיין-לא-בקבע שלי על "5 ילדות יפות", "התפרדויות" ועל- "הפסיכולוגיה של הפרסום". המוכרת בוחנת את הספרים – "לעטוף לך את זה למתנה?" היא שואלת תוך כדי שהיא מצביעה על הספר האחרון, "לא, אין צורך" אני עונה, מוסיפה אותו לשקית ויוצאת מהחנות.

לא ברור מתי חדר לו החיידק, אני חושבת שזה מתישהו בכיתה ח', אבל לא בטוחה, הדבר שאני יודעת בוודאות הוא שמתישהו לאורך השנים התחלתי להתעצבן כשהיו מעבירים לערוץ אחר כשהיו מתחילות פרסומות, מאוחר יותר, כשבני משפחתי התרגלו שהפסקת פרסומות זה משהו שצופים בו הם בעצמם התחילו לשתף עימי פעולה עם ה"ג'וק" הזה שנכנס בי: "מעיין, ראית את הפרסומת הזו של…", "מעיין, שמתי לך את 7 ימים בצד, הייתה שם כתבה עם _____, בקשר לפרסומת הזו והזו". הם חשבו כמוני שזה באמת סתם ג'וק, וגם אני חשבתי שמתישהו אני ארד מהעניין, אבל זה לא קרה. כבר בשבועיים הראשונים של אחרי הטיול בדרום אמריקה הלכתי ליום פתוח ב"בצפר".

במקביל התחלתי לחרוש את הרשת לאורכה ולרוחבה (הכי טוב כשלומדים לפסיכומטרי), לחפש מידע, להסתכל על איך הפרסום עובד שם, לקרוא, לנסות להשתלט על המאגרים הבלתי נדלים של חומרים שקשורים לפרסום, לאינטראקטיב. זה עניין אותי. בשיטוטי הרבים נתקלתי כמובן גם ב"מזבלה" ומלבד האינפורמציה מצאתי שם את קריאותיהם הנואשות של קופירייטרים בוגרי בתי הספר למינהם, קריאותיהם לעזרה, קריאות ה"סיימתי את הקורס ועבודה אין" בגרסאותיה השונות. אז נכון, אין לי מושג לגבי כמות הכישרון שיש או אין באנשים האלה שסיימו את הקורס, אבל זה הפחיד אותי – ומה אם לא אמצא עבודה בתחום אח"כ? מה אם זה בכלל לא בשבילי למרות שזה מעניין אותי?

על אף הפחד החלטתי כן ללכת עם מה שמעניין (טוב, אחרי סמסטר יחיד ומצלק במיוחד בבר אילן, עדיין, אני מבית פולני א-לה-קודם-תנסי-תואר-ואז-תחליטי) ונרשמתי לבצפר. ועכשיו אני שם, נהנית מחממת הלימודים, נהנת משיעורים על דברים שבאמת מעניינים אותי, נהנית מחברים שלא תוקעים בי מבט מוזר כשאני מדברת איתם על הויראלי של דאב, מפחדת מהעתיד, אבל נהנית.
כי זה מעניין אותי 

טוב, אז אם את לומדת פרסום, יש לי רעיון בשבילך לפרסומת למשחת שיניים, אוקיי תקשיבי – אז רואים בנאדם מצחצח שיניים ואז נכנסת מישהי לחדר, והמוזיקה פתאום משתנה… בלה בלה בלה… מה את אומרת?"

[techtags:מעיין דר, קופירייטרית, הבצפר, קורס קופירייטינג, בקיעה, קופירייטינג, חיידק]