National film school take 2

מזבלה

מאת: יורם עבר-הדני, בימאי פרסומות.

חצי שנה חלפה מאז שביליתי בקורס הקודם ב-National Film and Television School בביקונספילד (הפוסט הראשון), עיירה מנומנמת חצי שעה מלונדון. הארגיות שטענתי בקורס בימוי השחקנים ההוא עשו לי חשק וכשקיבלתי מייל מבית הספר על פתיחת קורס נוסף בתוכנית הבימוי של בית הספר שכותרתו: Directing the Camera לא יכולתי לעמוד בפיתוי ושלחתי את טפסי ההרשמה, עם 100 הפאונד (שכמובן לא מוחזרים). הפעם ויתרו לי על שליחת שואו-ריל והסתפקו בעדכון קורות החיים (ואכן קרו כמה דברים חדשים בחצי השנה האחרונה) ושוב קיבלו אותי במחיר של תלמיד אנגלי (תודה לאל).

לשמש האירופאית הנדירה ששטפה את העיר כמעט כל השבוע היה חיסרון קטן: אנגלי שמזהה שנייה קצרה של שמש מיד מוריד חולצה, מחפש דשא ונשכב, ואת פניי קידמו אלפי גופות לבנבנות שרבצו בכל פארק אפשרי. הייד פארק נראה כמו תמונה מצמררת מתוך רשימת שינדלר.

שוב מצאתי את עצמי חוזר על המסע אל בית הספר, והפעם כבר עברתי לאוטומט, כאילו נולדתי והתחנכתי ב-W10. יוצא מבית החברים בנוטינג היל, פוסע לאיטי בשמש הקרירה לתחנת הטיוב Ladbroke Grove, נוסע מספר תחנות מזרחה ל-Baker street ובמרחק חמש דקות ברגל מגיע לתחנת Marylbone. לוקח מתוך הערימה את העיתון Metro אל הרכבת לביקונספילד, ותוך כדי לעיסת סנדביץ' מ-Pret A Manger מדפדף לי בסיפור מסתורי שהסעיר את בריטניה: רופאה אנגליה שנרצחה בקריביים במהלך ירח הדבש שלה. כשהסיפור על הרופאה ובעלה שנפצע קשה קצת דעך, ליוותה את משולש הטונה שלי בחורה בת 17 מלידס, שנרצחה בברזיל על ידי החבר שלה שגם חתך את גופה ושם את החלקים במזוודה. אם אתם מתעניינים היא זוהתה על ידי כתובת קעקע שהופיעה על הכתף השמאלית שלה וביום שעזבתי המשטרה עדיין חיפשה אחר הראש של המסכנה שכנראה הונח במזוודה אחרת. אין כמו עיתונות אנגלית איכותית כדי לפתוח את הבוקר.

אבל בואו נחזור לקורס.
Haris Zambarloukosהמדריך הפעם היה במאי סרטי אינדי, ממוצא הודי בשם Udayan Prasad לא פחות, שהתגלה כאיש מוכשר עם אבחנות מעניינות אבל עם כל מיני בעיות ביטחון עצמי. Udayan ביים כמה וכמה סרטים שלא ראיתי והוא בהחלט לא קוטל קנים. אבל הוא החוויר ליד הצלם היווני שהצטרף אליו לשבוע הזה: Haris Zambarloukos. אם Haris לא היה מצטרף לקורס הפוסט הזה היה הרבה הרבה פחות מתלהב…
כניסה קצרה ל-imdb הבהירה שהרזומה של האריס זמברלוקוס ארוך אפילו משמו. מדובר באחד הצלמים הכי מבוקשים בקולנוע הבריטי, שעשה בשנים האחרונות כניסה חזקה להוליווד. הוא צילם עכשיו את מאמא מיה, בדיוק אחרי שעזבתי עלה לאוויר בבריטניה הסרט death defying acts עם קתרין זיטה ג'ונס וגאי פירס, סרטים נוספים הם אהבה עיקשת על פי איאן מקיואן, ונוס על פי חניף קוריישי ועוד שורה של סרטים עתירי תקציב, חלקם נמצאים בהפקה. האריס התגלה להיות אחד המורים הטובים ביותר שנתקלתי בהם בחיי. נעים, חד כתער, סבלני ובעיקר נורא אוהב קולנוע. ואגב לבקשתו הראיתי לו חלק מהפרסומות שביימתי הוא מאוד החמיא לצלמים הישראלים (וגם לבמאים, אבל זה סיפור אחר). בכל מקרה, כשאהבה עיקשת יגיע לפה שימו לב לסצינת הפתיחה עם הכדור הפורח שהאריס הראה לנו. (9 ימי צילום לסצינה אחת בשדה המקורי באנגליה שאיאן מקיואן כתב עליו, פעלולנים, ונפילה מגובה של 50 מטר מצולמת live).

8 התלמידים שהשתתפו בקורס היו סיפור בפני עצמו. ביניהם היו הפעם שתי במאיות תיאטרון שרצו לעשות הסבה לקולנוע, אחת היא גם תסריטאית שעובדת על מספר פרויקטים במקביל, והשנייה אישה כבת 50 ממוצא רוסי עם מבטא שמצליח להיות גם רוסי מצד אחד וגם אוקספורדי מצד שני, במאי סקוטי שעובד כרגע על פיצ'ר ראשון גדול, איש טלוויזיה מהביביסי, במאית אנגלית-בלגית שסיימה סרט קצר ועובדת על הפיצ'ר הראשון שלה, והמרשים מכולם היה מנוז'. מנוז' הוא בחור בן 35 מהודו שהחליט לעזוב משרה נחשקת של פסיכיאטר ראשי בברודמור (שהוא בית החולים החשוב ביותר לחולי נפש מסוכנים ופסיכופטים במדינה) כדי לעשות קולנוע. במהלך הקורס וגם בפגישה אחת בערב על שווארמה ב-Ealing, ניהלתי עם מנוז' שיחות של שעות, והוא פרש בפני סיפור מפותל ומדהים, אבל השורה התחתונה הייתה שללא כל ניסיון הוא סיים לביים עכשיו סרט בוליוודי (של תעשיית הקולנוע ההודי) באורך מלא, וכבר הוצע לו סרט נוסף. (מדי שנה מצולמים 30 עד 40 סרטים הודיים באנגליה).

מנוז עם מצלמה

ליבו של הקורס עסק בשאלה כיצד לספר סיפור דרך המצלמה ובחיפוש הלא מתפשר אחר המשמעות של כל פרט בפריים. באחד התרגילים קיבלו כל זוג משתתפים מצלמה, והמשימה הייתה לצלם מסע בין שתי נקודות ברחבי בית הספר, פעם אחת כשהמצלמה מלווה מישהו שלא מכיר את המקום ומחפש כתובת, ובפעם השנייה בדיוק באותו מסלול לצלם מישהו שיודע בדיוק לאן הוא הולך.
הרעיון היה לחשוב בכל רגע מה ימצה את המקסימום מהשוט. איזו תאורה להעדיף בשוטים שמתארים חיפוש, אילו זוויות עדיפות כדי לתאר מישהו נחוש שמגיע למקום, ואיזה זווית גורמת לשחקן להיראות אבוד. מה קורה ברקע, איזה גוונים יגרמו לתחושות שונות, איך ייראו הכניסות לפריים והיציאות ממנו וכד'. היופי בעניין הוא שאין חוקים. לדוגמא בעוד שכולנו יודעים שצילום מזווית נמוכה מעצים את הדמות וצילום מזווית גבוהה מחליש אותה, עדיין היו שוטים בהם היה מתאים לעשות בחירה הפוכה בדיוק.

בתרגיל נוסף קיבלנו את השיר המפורסם "ארוחת בוקר" של ז'אק פרבר, המתאר אישה הצופה בבן זוגה מערבב את הקפה ועושה כל מיני פעולות סתמיות בבית אבל לא שם לב אליה.

התבקשנו לכתוב תסריט בהשראת השיר ולספר אותו בשלושה שוטים דינאמיים. אני בניתי סיפור של גבר ואישה שמתנשקים ביציאה ממעלית – האישה יוצאת, הגבר מחכה שדלת המעלית תיסגר אבל אז יוצא אחריה. בשוט הבא אנחנו מגלים שהם עובדים יחד בדלפק של בית קפה, לבושים במדים ואז בשוט האחרון רואים את הגבר ניגש לדף נייר התלוי בקצה בית הקפה ומסמן וי על האישה האחרונה ברשימת הקשר של בית הקפה. אנו מבינים שהיא הייתה אחת מרשימה ארוכה…
השאלות המעניינות היו כיצד ליצור קולנועית את התחושה שזה סיפור של לילה אחד ולא משהו קבוע? איך מדגימים שהם עובדים יחד בשוט אחד? איך יוצרים באופן הטוב ביותר את הפער של התחושות בין שניהם. שוב רמת הדיוק הייתה הכרחית והחוויה הייתה מאוד מלמדת.

התרגיל המרכזי של הקורס היה בימוי סצינה דרמטית מתוך סרט שלא ראינו. חצי מהכיתה (ארבעה משתתפים) קיבלו את סצינת הפגישה הראשונה של גברת רובינסון עם בן בסרט the garduate שביים מייק ניקולס (כשאני חושב על זה אני לא ממש מכיר מישהו שלא ראה את זה, והחצי השני היה סצינה של רופא וחולת לב מתוך הדקלוג של קישלובסקי (פרק 9 – לא תנאף). אני קיבלתי את קישלובסקי, ולשמחתי לא ראיתי את הפרק הזה, כך שיכולתי לבוא נקי באמת (התסריט כולו נשלח בדואר שבועיים לפני הקורס).

כמו בקורס הקודם גם הפעם הוקצו לנו שחקנים אנגלים משובחים , סט די גדול עם ארט סביר של בית חולים, (איש הארט היה בחור וולשי שהוא בעצם פסל, ועובד בקורסים האלה כהכנסה נוספת, it pays the rent… לדבריו) צלם מצוין, מצלמת hd, איש סאונד, איש תאורה, דולי קצת בעייתי ועוזרת הצלם שימשה גם גריפ.

לאחר שהפכתי והפכתי בתסריט והגעתי לכל מיני מסקנות עקרוניות הגיעו השחקנים לחזרות. כיוון שהרופא בתסריט מגלה בסצנה הקודמת שהוא אימפוטנט, חשבתי שיהיה חזק אם אבנה את החולה הפוגשת אותו מאוד פלרטטנית. לכן כשהיא מגיעה אליו לפינת העישון בבית החולים והוא מצביע על הכיסא ממולו היא בוחרת לשבת דווקא לידו ומבקשת סיגריה. בשלב מסוים הוא לא יעמוד באינטימיות ויעבור לשבת מולה. מכאן התחילה עבודה דקדקנית של שורה אחרי שורה בטקסט. להבין בדיוק מה הם אומרים ואיך אפשר לגבות אותם בפעולות שידגימו את רצונותיהם. מה הם צריכים לעשות עם הסיגריות בכל רגע, מתי הם יקומו, מתי היא תרים את השיער ותחשוף את הצוואר. עד כאן בימוי שחקנים והעמדות. אחרי שסיימנו את ההעמדה (זה לקח כשעתיים וחצי) שיחררתי את השחקנים וניסיתי למצוא את הביטוי הקולנועי לכל רגע. שהרי הכי פשוט זה להיכנס לצילום קלאסי, LS, SIDE ואובר שולדרים, שאת זה אפשר לעשות עם ידיים קשורות. אבל אם מצלמים את שניהם בזווית חריפה מכיוון הבחורה אז הרמת השיער וחשיפת הצוואר תיראה יותר נועזת. מתי מתאים שהם יהיו ב-two shot ומתי צריך להעדיף דווקא over the shoulder? עד כמה מהר כדאי להיכנס לקלוז אפ? אולי עדיף לחכות עם הקלוז לשורה החזקה ביותר. כשהיא מוסרת לרופא את התיק הרפואי שבידה, האם להראות את זה מרחוק או מקרוב? כיצד הוא נענה לחיזוריה? מתי היא מפסיקה את הפלרטוט ועוברת להיות רצינית? האם לחתוך לאקסטרים קלוז שימחיש את אחת הנקודות?

איאן וליסה

למחרת אחרי חזרה בסט שנבנה עבורנו באחד האולפנים הפרושים בבית הספר, עשינו ישיבה עם הארט והצלם (ליאם, צעיר שהוא שם עולה באנגליה, סגר עכשיו על שני פיצ'רים ראשונים). כבר הושבתי את השחקנים בעמדה הסופית זה מול זה ליד השולחן, ואז האריס נכנס במקרה והעיר:
תשמע, זה נראה מאוד יפה אבל תחשוב רגע ברמת התאורה: עיקר האור שלך בא משני החלונות שמשמאל. אתה הושבת את שני השחקנים זה מול זה כשהחלון בצידם. אז כרגע שניהם מוארים מצוין אבל שניהם מוארים אותו דבר. לתאורה שווה יש משמעות ברמת הדרמה. אם תזיז אותם בתשעים מעלות כך שדמות אחת תקבל back light ודמות שנייה תקבל אור ישיר יותר המתח בין הדמויות יגדל. ואז נשאלת השאלה מי צריך לשבת איפה, ואיזו השפעה תהיה לזה על הסרט. היופי של ההערה היה דווקא ברזולוציה הגבוהה שלה. ברור שזה היה עובד גם בלי זה, אבל הקסם נמצא בפרטים הקטנים.

בצילומים משני צידי האור

אחר-כך קיבלנו מעט מדי זמן עריכה בפיינל קאט, והיינו צריכים להעמיד סוג של ראף קאט לביקורת המנחים והכיתה. העורך שהועמד לי היה די בינוני (שום קשר לעורכים המקצועיים עימם אני עובד בארץ) אבל האווירה הייתה טובה והחוויה כולה הייתה יותר ממעשירה.

נושא נוסף שעלה מספר פעמים ותפס משמעות גדולה בקורס הוא המרחק של קו ה-eye line מהעדשה. כשמעמידים שחקנים מול מצלמה עולה השאלה עד כמה קרוב למצלמה הם מסתכלים. ככל שהזוית בין קו המבט למצלמה קטנה יותר המעורבות הרגשית של הצופה גדולה יותר (באופן כללי, יש כמובן יוצאים מן הכלל) ואז בכל תרגיל שעשינו נשאלה כל הזמן השאלה, האם הוא מביט קרוב למצלמה או רחוק ממנה, מה זה עושה לשוט, וכל שאלה כזאת החזירה לנושא המרכזי של הקורס – מה אנחנו רוצים לספר בכל שוט, על מי הוא מספר, אילו תחושות עוברות פה.

ואגב במקביל לקורס שלנו התנהלה סדנה של המועמדים לתוכנית ה-MA בבית הספר בתחום עריכת הוידאו, עריכת הסאונד והמוזיקה לקולנוע. בסדנת העריכה למשל קרעו אותם כל השבוע עם חומרי גלם של סרט קצר וסרט דוקומנטרי והם היו צריכים לערוך מזה משהו ובעוד אנחנו סתם נהנינו הם הסתובבו לחוצים לקראת ההודעה על גזר הדין ביום שישי. בסופו של דבר בתחום העריכה, למשל, התקבלו 8 מתוך 14.

מה אני לוקח מהקורס הזה חוץ מטיפה יותר מדי אלכוהול בפאבים אנגליים?
בעיקר אני לוקח את הרעיון שתמיד צריך לחפש, ושתמיד כדאי לנסות להגיע למקום נכון יותר שידייק את התחושה. בפרטנות הכמעט טרחנית בחיפוש אחרי הנקודות שיכולות ליצור רגעים אנושיים יש קסם אמיתי. כי גם החיים שלנו הם ברזולוציה עדינה שבה אנו יכולים לשנות מצב רוח בגלל חצי מילה שמישהו לא אומר. אם בעבר האשמתי את עצמי בנטייה להתאהב ברעיונות הטובים הראשונים שעולים לי לראש, בלי לנסות לחפש הלאה, אני מקווה שהקורס הזה ריפא אותי סופית.
ועוד משהו, התחיל לדגדג לי לביים דרמה, אבל זה רק דגדוג, ימים יגידו.

לא היה קל לחזור ללחות הכמעט מעליבה של תל-אביב, למטלות המשפחתיות, לעבודה וליומיום. אבל בטיסה הביתה ישבו לידי שני מתכנתים אמריקאים של intel שהוטסו כל הדרך משיקאגו, נאלצו להיתקע בשביתה בפרנקפורט, והמשיכו לתל-אביב דרך לונדון, וכל זה כדי להעביר השתלמות של שבוע לעובדים במפעל החדש של Intel בקריית גת. כנראה גורלי בכל זאת שפר עלי…

הערת הזיבלון:
יורם עבר הדני הוא קופירייטר ומנהל קריאייטיב בדימוס, בימאי פרסומות עסוק במיוחד וסופר ילדים בהווה. אנחנו רוצים לנצל את ההזדמנות כדי להודות לו על הפוסטים העשירים והמעשירים שהוא כותב בלעדית למזבלה ולהתנצל בפניו על הנימה הממלכתית של הפסקה הזו, הוא לא אוהב ת'שיט הזה.

מקרה חירום בפייסבוק / אינסטגרם / וואטסאפ?

4 תגובות לפוסט

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תפריט הבית

קטגוריות פוסטים