דעת מיעוט: לאן נעלמה העברית?

'דעת מיעוט' – טור חדש במזבלה מאת: גינגי פרידמן, מנכ"ל ADMAN, חברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת. ● אני קורא מודעות, צופה בשלטי חוצות ותוהה מה קרה לעברית? למה קופירייטרים לא יודעים עברית? אני קורא עיתונים מודפסים ומקוונים רואה את כל טעויות הכתיב והשפה, את כל שיבושי הלשון, שיבושי ההוראה של הפתגמים הישנים ושואל את עצמי, למה עיתונאים, כותבים ועורכים לא יודעים עברית? ולפני שמי מששת קוראיי הנאמנים יאשים אותי בדקדקנות יתרה או בטהרנות צדקנית או בטרחנות ר"ל אומר מייד שאני בעד חידושי לשון, אני בעד סלנג מתפתח ואני יודע שהשפה היא אורגניזם חי ועובדה ידועה היא שכל השפות, לאורך כל ההיסטוריה השפיעו זו על זו והושפעו זו מזו ומילים רבות שהתנחלו באופן לגיטימי בשפה העברית מקורן בשפות הארמית, הערבית, האנגלית, הלטינית, היוונית ועוד ועוד וזה בסדר גמור.

דעת מיעוט: כאב הראש של נורופן

אז מה בכל זאת מפריע לי? מפריע לי שאומרים "זכרונו לברכה" במקום זכרו לברכה. הרי זכרונו כבר מת מזמן. מפריע לי כשאומרים "אני ילך" ו"לרכב על אופניים" ו"הולך וגדל" ו"רכבים" ו"נשקים" . מפריע לי כשאומרים "החלום ושברו" כשמתכוונים ל"חלום ושברונו" מפריע לי כשאומרים "עצת אחיתופל" במובן שלילי בעוד העצה היתה עצה מעולה. מפריע לי כשאומרים "תביא לי" במקום "תן לי" מצחיק אותי כשאומרים "שעון החול מתקתק" ויותר מכל מקומם אותי השימוש במילה "כוסית" שלא באה אלא למזער את האישה למימדים של איבר מין. ויכולתי להמשיך ולכתוב כאן רשימה בת 100 עמודים לפחות המונה את כל הדברים שמפריעים לי. למה? כי הם מעידים על בורות ועל אי כבוד. ומאנשים שהכתיבה העברית היא מטה לחמם אני מצפה שישלטו בשפה. לא רק למען עצמם אלא לטובת קוראיהם בעיקר. כי הקורא המצוי מתייחס בכבוד (בלתי מוצדק) למילה המודפסת וכשהוא קורא מילה שגויה הוא מניח שהשגיאה היא הנכון וכך משתרשים השיבושים בשפה ואף חכם כבר לא יצליח לשרש אותם. אז למה קופירייטרים לא יודעים עברית? כי למרבה הפלא רובם הגדול לא קורא ספרים.

דעת מיעוט: מה חשוב יותר, האסטרטגיה או הקריאייטיב?

כי המורות בבית הספר , בעצמן, לא יודעות עברית, כי מירב החומר שהם נחשפים לו הוא באנגלית ומעל לכל כי אין כבוד לשפה. הקופירייטר המצוי איננו מרגיש כל מחויבות לשפה, הוא לא רואה פחיתות כבוד בעילגותו וממילא הוא מעדיף לכתוב כותרות וסיסמאות באנגלית, כדי לשוות לעבודתו ניחוח "חו"לי". הבעיה רק מחמירה כאן כיוון שהקופירייטר המצוי יודע אנגלית עוד פחות מעברית ואז למרבית המבוכה אנחנו עדים לקופי שכתוב באנגלית שגויה הן מבחינת התחביר והן מבחינת האיות. שאלתי פעם את תרצה גרנות עליה השלום אם היא לא מקפידה על כך שתלמידיה ידעו עברית והיא השיבה בבושת פנים "אני הרמתי ידיים, מנהלי הקריאייטיב מחפשים רק את היציאות. כל השאר לא מעניין אותם" וכל זאת למה? כי גם הם עצמם לא מגלים שליטה טובה יותר בשפה.

אז מה הפתרון? הפתרון מצוי בידיהם של האחראים להוראת הקופירייטינג , בארץ. אם בבתי הספר לקופירייטינג דרישת הסף לכניסה לקורס תהיה ידיעת השפה, אם ידעו לחבב את השפה על התלמידים ואם יקפידו להנחיל להם הרגלי קריאה מסודרים, רק אז יהיה סיכוי שהדורות הבאים ידעו עברית. וכתוצאה מכך גם התוצרים שיצאו מתחת למקלדותיהם יהיו מבריקים ויצירתיים באמת כי השפה תהיה עבורם כחומר ביד היוצר . יתר על כן, כשאתה יודע את השפה מותר לך לעשות הכול כשאינך יודע אותה אתה מייצר קופי שגוי ורדוד. או מה שנקרא בימינו "דאחקות". למה הדבר דומה? לצייר שיודע לרשום. כשהוא מצייר מופשט הוא יכול להגיע ליצירות מדהימות אבל צייר מופשט שאיננו יודע לרשום הוא סתם קשקשן.

הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת. קליק לביקור באתר ADMAN, קליק לביקור בעמוד האוהדים בפייסבוק.