סיפור על חיפוש עבודה

…או אולי על מדוזה פשוטה שמחפשת את הדרך חזרה לים. פוסט אורח מאת: אופיר מאור.

אתחיל בסיפור, לפני שנים לא רבות טיילתי עם אבא שלי על שפת הים. טיול רגיל של הלוך ושוב. בעוד אנו הולכים, שמתי לב למדוזה שנסחפה אל החוף.התמונה בוודאי ברורה לכולכם, זה נראה כמו גוש של ג'לי חסר צורה שרק מלכלך את החוף. פתאום צצה לי שאלה שאוכל לשאול את אבי, "אבא" שאלתי אותו, "שמת לב שבים המדוזות נראות כל כך ציוריות ויפות. נסחפות בחן בזרמי הים ומלאות צבעים. אבל שהן מופיעות על החוף, זה נראה כאילו מדובר על יצור אחר לחלוטין. הן מאבדות מכל היופי שלהן, ונהיות גוש של ג'לי די דוחה."

האיש החכם הזה לא היסס לשנייה ונתן לי תשובה שמלווה אותי עד היום (למרות שהוא בוודאי כבר שכח מהאירוע). "אופיר, כל דבר שנלקח מסביבתו הטבעית, מאבד מהיופי שלו, ומהחיות שלו." ככה גם אני, כבר שנים אני מרגיש כמו מדוזה על החוף. אני אציג את עצמי, אופיר, בן 30, כלכלן, יועץ ארגוני, מבצע סקרי שביעות רצון לקוחות, איש שיווק, פלנר.

נכון שזה נשמע כאילו מדובר על איש אשכולות. אוקיי טעיתם. זה בחור שלא מוצא את עצמו. אני לא אלאה אתכם בחיפושי הזהויות שלי, אני אתעכב על התואר האחרון: פלנר. כבר שנים אני מסתכל על פרסומות ומנתח אותן. עובד ליד שלט וחושב למה הם התכוונו, למה הם רשמו ככה. האם הם הצליחו להעביר לי את המסר, האם אני אזכור את הפרסומת גם מחר… אתם בוודאי שואלים למה לא עשיתי עם זה משהו? למה לא הלכתי לתחום של הפרסום?

זה היה נראה לי פשוט קל מידי, והעדפתי לעשות דברים שישמעו טוב בארוחות המשפחתיות. ומה יצא בסוף , אז יש לי תואר ראשון בכלכלה, ואני לא כלכלן, ויש תואר שני ביעוץ ארגוני, ואני לא יועץ ארגוני. בעיה.

אומרים שלבחורות יש שעון ביולוגי, ושהוא מתחזק שבחורה מוצאת את עצמה בת 30 ורווקה. אני רוצה לחדש לכם, יש עוד סוג של אנשים עם שעון ביולוגי. גברים אשכנזים בני 30 בלי מקצוע. רוצים לשמוע משהו מצחיק, בזמן האחרון כל פעם שאני עובר ליד מספרה או מוסך, אני מביט בקנאה בספר ובמוסכניק. אולי אין לו תואר באוניברסיטה אבל יש לו מקצוע. הוא יודע מי הוא, במה הוא טוב, ויש לו לקוחות שמעריכים את המקצוע שלו.

לא מזמן היינו בתקופת הימים הנוראיים, ואני לא מתכוון ליום כיפור, אלא אני דווקא מתכוון לסעודת ראש השנה. המשפחה האשכנזית יושבת סביב השולחן. הבן הזה לומד לדוקטורט, הבן ההוא עובד בהיי טק, הבת עכשיו קיבלה קידום בעבודה, ובצד יושב מכופף הבן הבכור, הג'ינג'י בן ה- 30, בלי מקצוע. אולי בגלל המחזה הנוראי הזה עשיתי מעשה שיוציא אותי מהברוך. דרך פרסומת ברדיו גיליתי שיש חברה שיש לה מוצר של כרטיסיות ברכה עם ברכה שאפשר להקליט דרך האינטרנט. כאשר מקבל הברכה פותח את הכרטיסייה אז אפשר לשמוע את הברכה שהקליט השולח. אז בבוקר שלחתי 10 ברכות שנה טובה כאלה ל- 10 חברות פרסום, אבל במקום ברכה הקלטתי פרסומת לעצמי.

"מחפשים פלנר אמיתי? תואר במינהל עסקים עושה לכם את זה? שלום, קוראים לי אופיר ואני מחפש עבודה." אני מקווה שזה יעבוד ויגרום למשהו. ואם זה לא יעבוד אז נרשמתי שוב ללימודים ואני מתחיל באוקטובר ללמוד פלנינג בבצפר, שזה מעולה אפילו רק בשביל לעבור את הארוחות המשפחתיות הקרובות בשלום, וכמובן שזה יכול סוף סוף לתת לי מקצוע.

אז ממה אני מתפרנס אתם שואלים. יכולתי להגיד שיווק, אולי אפילו יבוא ויצוא, אבל אם נהיה מדויקים אז אוקי, שליח בפיצרייה. אז אם אתם מזמינים פיצה בחג הזה באזור מרכז ת"א, ומופיע אצלכם בדלת בחור ג'ינג'י, שניראה מלומד, עם חיוך מבויש, שבין מסירת הפיצה לקבלת התשלום, מציץ בטלוויזיה לראות אם יש פרסומות חדשות. אז אל תתביישו, כמו כל שליח אני אחכה לטיפ, אבל לא לכסף, לטיפ אחר – אשמח אם תגידו לי איך חוזרים לים. ואולי במקום טיפ, פשוט תתנו לי הזדמנות. אופיר מאור, נייד 052-8217773, דוא"ל: [email protected]