ערס כפרזנטור: פליי קלאב לא תטיס ערסים – מאמר אורח

מאת: אלירן מלכי, יועץ תקשורת ובעל משרד היח"צ "אלירן מלכי – יחסי ציבור".

חברת פליי קלאב (FlyClub) השייכת לקבוצת אופקים תיירות ורימון טיולים, פתחה בקמפיין שיווקי חדש – לא מוכרים לערסים. החברת השיקה את הקמפיין בפוסט בדף הפייסבוק שלה: "כן, עדיין ממשיכים עם הקטע שלא מטיסים ערסים. יש מספיק חברות שעושות את זה. אנחנו רוצים לקוחות שלא הורסים מלונות ולא מביישים את מדינת ישראל! אז ככל שזה נשמע רע, אם אתם ערסים (כל אחד יודע מי הוא באמת) אל תתקשרו אלינו יש חברות כמו "….. ,,,,," ו "….. ,,,,,,," והם גם יותר זולות מאיתנו. לחופשות איכותיות לחבר'ה טובים תתקשרו…".

לפוסט גם צורפה תמונה של חבורת נערות ואחד הגולשים רשם להם בתגובה "יכול להיות שאני מסכים עם הטענה שלכם…אבל לשים תמונה שכולן שם נראות "לא מעדות המזרח"…. קצת מראה למה אתם מתכוונים באמת…". החברה מיהרה להדביק לינק מראיון של המנכ"ל אלעד ששון לרדיו ללא הפסקה (קליק להאזנה) שניסה להסביר כי לא מדובר במזרחים והתבדח שאין לחברה 'ערסומטר' שיכול לגלות ערסים ולמנוע מהם לקבל שירות, אותו דבר הוא ניסה לעשות כמה שעות לאחר מכן ב'לילה כלכלי' בערוץ 10.

חברת פליי קלאב הרגישה כי היא לא הבהירה עצמה מספיק והבהירה לגולשים מה זה 'ערסים': "ערסים – תת תרבות המאופיינת על ידי התנהגות ברברית, חסרת נימוס." החברה גם דאגה להבהיר לגולשיה "תקראו לנו מתנשאים, תגידו שאנחנו מגעילים או תרצו שנטמון את הראש בחול ואז תבלו את החופשה בחו"ל עם ערסים…" כדי לנווט את הדיון ולהראות שהחברה לא מייחסת "ערס" למוצא עדתי היא דאגה לציין כי "אין הגדרה סגמנטית למוצא העדתי של הערס המצוי והוא יכול להיות אשכנזי, מזרחי או כל מוצא אחר לבחירתכם".

כשזה לא כל כך הצליח החברה שלפה את נשק יום הדין – שמות המשפחה של עובדי החברה "שמות משפחה של עובדים שלנו…. בלילטי, ביטון, ששון, בוגנים, רוקח, חביב , בן צבי, לוי ועוד ועוד. עם ישראל כולו אנחנו ממש לא חברה גזענית". בשנות החמישים והשישים קראו לכל עדות המזרח תת תרבות, טענו שיש לחנכם מחדש ולנתקם מתרבותם הבזויה.

אריה גלבלום עיתונאי ה'הארץ' כתב בעבר כי "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא, דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר".

יש אנשי שיווק, פרסום ופוליטיקאים כושלים שמחזיקים בדעה מצוצה מהאצבע שאין דבר כזה 'פרסום רע'. קחו לדוגמה את הח"כים שמשתוללים בכנסת סטייל מירי רגב. למרות שעמוד הפייסבוק שלה מככב והיא מייצרת פרובוקציות מבוקר עד ערב וגורמת לכלי התקשורת לסקר את זה, היא לא באמת נמצאת במוקד קבלת ההחלטות. אז לרגב ושות' יזרקו איזה ראש ועדה או סגן שר, אך בשורה התחתונה הם לא באמת שם.

הם הולכים 'בלי' ומרגישים 'עם'. גם חברת פליי קלאב חשבה שאין דבר כזה פרסום רע. מסתבר שיש. השימוש הטרמינולוגי הכניס אותה לסחרור שהם לא צפו, רק בגלל זה הם מסתובבים ממיקרופון למיקרופון, טוענים שהם אולי יותר יקרים אבל הם לא מטיסים ערסים ואין לזה שום קשר למזרחים. באמת? החברה לא אמרה שהיא לא מטיסה עבריינים או פושעים, היא העדיפה להשתמש במילה ערס והגדירה אותו כתת תרבות, ממש כמו שאריה גלבלום ושאר המתנשאים התייחסו לתרבות עדות המזרח.

אז אם נסכם את כל המהלך היח"צני 'הגאוני' הזה אפשר להגיד כי החברה נשארה עם ה'אות השביעית' ביד. היא נתפסת כלפי חוץ כחברה גזענית שלא מוכנה להטיס מזרחים כי הם תת תרבות ואי אפשר לדעת איך הם יחבלו במלון או ירעישו בבריכה. מחירי החברה גבוהים יותר (כפי שהם מצהירים) מחברות אחרות ובשוק תחרותי הם מפגרים מאחור, והצורך שלהם לחפש תשומת לב על גבי פלח אוכלוסייה מרומזת עשויה לעלות להם ביוקר. יש הרבה דרכים להצהיר שהחברה מתנגדת לוונדליזם (כמו החבירה המאוחרת ל"שגרירים של רצון טוב"), אבל השימוש ב"ערס" כפרזנטור הוא לא אחד מהם.