השאלון של פופלבסקי: רונן מניפז

תכירו את רונן מניפז, סמנכ"ל הקריאייטיב של משרד הפרסום אנדרומדיה. בשנת 2009, ייסד מניפז את חברת הפרסום AndromediA, יחד עם שלושה שותפים המגיעים מהעולם העסקי ועולם התרבות והעיצוב, המוכר מביניהם הוא השחקן, הזמר והיוצר אושרי כהן.

תחנת רדיו אהובה בנסיעה
מדיה זה דבר מורכב – אך אני לא בוחר לפי תחנות. בדרך כלל אני עושה את בחירותיי על פי תכנים. התוכן הוא לא סתם המלך, הוא מלך אוליגרך בעל נכסים בלתי נגמרים ונוסחה פרטית לאושר וחיים בריאים. אני יכול לזפזפ שעות בתדרים שאינם קיימים, תדרים של מטוסים, תדרים פיראטיים, לעיתים עד ל – AM רק בכדי להגיע לתוכן שמעניין אותי. לעיתים אני בכוונה מתקרב לגבול הירדני על מנת להאזין לתכנים מרעננים. אני לא מבין ערבית, אבל זה כל הכיף. לא קלטתי עדיין איך קוראים לתכנית הירדנית או על מה לעזאזל הם מדברים שם, אבל וואלה- מגניב. מה שכן – אני אוהב להקשיב לפרסומות ולהריץ בראש תרחישים בהם ניתן היה לייצר אותן בדרכים הרבה יותר מענינות ויצירתיות.

איזה דיסקים יש אצלך באוטו
זאת שאלה של אייטיז, אבל נניח שהייתי מוגבל לדיסקים; אדי ודר, טיילור סוויפט, סקריליקס ונגיעות של שלומי שבת. תלוי מי השוטר שיעצור אותי. תשאלו כל אחד מהחברים שלי, מגוון זה המהות בחיים. לאף אחד אין מונופול על הכיף, על התבונה או על האוכל הטוב. כנ"ל בעולם המוסיקה – יש מגוון שלם של אומנות שחלקה מורכבת יותר וחלקה מתאימה לג'ין וטוניק. תמיד צריך לטעום מהכל.

ווליום באוטו ו-ווליום בחיים האמיתיים
אני מאמין בווליום גבוה בכל מה שעושים. רעש הוא תנועה ותנועה תמיד מצמיחה משהו חדש. מי שמכיר אותי יודע שאני חי חיים של רעש בכל התחומים, הכל בווליום גבוה. אם תיכנסו אלינו למשרדי AndromediA פעם או פעמיים, שקט – לא תמצאו שם. אתם מוזמנים.

פקק או כביש מהיר
חד משמעית כביש מהיר. אני אוהב להיות בהילוך מהיר בכל אלמנט פרקטי בו אני מעורב בחיי. אני חושב מהר וחסיד של עשייה, בכל מקרה – עשייה! High-way עבורי הוא השילוב המושלם בין ריכוז לחוסר ריכוז – מצד אחד אתה חושב על הכביש ומצד שני הכביש מותיר אותך מפוקס במחשבות.

איזה מחשבות חושבים ב120 קמ"ש?
לא רוצה להיות קטנוני, אבל 120זה לא טיפה מעבר למותר בחוק? בגדול כשאני נוסע במהירויות הללו זה הולך ככה – סקירה כללית על היום ועל מה עליי לעשות ולשנות, לאן יובילו אותי אותן החלטות, מה הטקטיקה הנבונה ביותר ליישם את אותן החלטות וחשוב מכך – במידה ואגיע ליעדיי (אלו המחשבתיים כמובן, לא אלו הגיאוגראפיים), כיצד אמנף את המעמד. הפוגה קלה על מחשבות של איזה שמוק הסוזוקי הזה שחתך אותי ושוב חוזר לראשית הסקירה. זה לדעתי פחות או יותר מסכם את זה. אם היו כותבים על הסנריו הנ"ל סרט או פרק בסדרה זה היה נקרא – "מינוף בדרך המהירה".

טרמפיסט/ית שהיית שמח להעלות לרכבך לנסיעה
האמת, זו התלבטות לא קלה. מצד אחד אשמח לקחת את אוסקר וויילד – אחד מאנשי הקריאייטיב והפילוסופיה המבריקים בהיסטוריה האנושית, ומצד שני הייתי גם רוצה לקחת מישהו כמו ג'ים מוריסון או רובין וויליאמס;
סיכוי גבוה שזו הייתה מתבררת (או מסתבכת, תלוי את מי שואלים) כנסיעה המרתקת ביותר בחיי. הייתי גם מקפיץ את דויד בן גוריון בהזדמנות זו. שואל אותו – למה לעזאזל לא מפריחים כבר את השממה ופותרים אותנו מכל הפקקים האלו!

השאלון של פופלבסקי: עופר גולן (פרסומאי)

גרפיטי מעניין שראית בדרך
ביו טיוב יש את Broken Fingers, חד משמעית, אחד הפרוייקטים המגניבים ביותר ואני חותם על זה. זאת יצירת מופת של גרפיטי שנע בגבולות האנימציה ומשנה צורה במקביל. החבר'ה צילמו בוידיאו קירות של גרפיטי שעושה דרכו מדמות פשוטה ואט אט משלים את עצמו לאובייקטים מורכבים ויפהפיים. אגב, גם יעל + יוסי = אהבה, זה סוג של קריאייטיב מעורר אמפתיה.

מי מדליק לך אורות גבוהים וממה אתה מסונוור?
אני לא ממש מסתנוור בקלות. אני שאפתן תחרותי עם מעט מאוד חרדות במישורים המקצועיים והעסקיים – אך במעגל המשפחתי, יש מצב שאני קצת חרדתי. בכל זאת, אין כמו אמא ואבא (:

צומת T ואיך אתה בלקחת החלטות?
אבא שלי היה אומר: לא לקבל החלטה זו גם החלטה. לכן בכל הנוגע לסוגיית קבלת ההחלטות, תמיד גייסתי לשורותיי את מהירי ההחלטות. מרכיב קבלת ההחלטה הוא מרכיב אישיותי מהמהותיים ביותר שיש לנו. לכן החלטתי עוד בהיותי ילד שעדיף לקבל החלטות כל עוד מקבלים אותן בתנועה, התנועה ממחישה עשייה ועשייה להשקפתי היא תמיד מקור לחיוביות.

אור אדום ארוך מהרגיל
אני חושב שקיבעון זו פיקציה אנושית מהעשורים הקודמים. בלי להשמע גרנדיוזי מדי – אך כשאני רואה את הדברים היפים שעושים אחינו בעולם עם פייסבוק, גוגל, אתר מיזבלה (:, אפל ואחרים – קשה לחשוב על קיבעון כלשהו. הגלובליזציה והפיתוחים הטכנולוגיים די הוכיחו לנו שקיבעון זה דבר מוזר. ואם תשאלו את השכנים שלנו במזרח התיכון – (לא שאני ממש ממליץ על ללמוד מהם על פיתוח וכיווניות), הם הראשונים שיגידו שקיבעון הביא אותם לאבדון מסוים.

השאלון של פופלבסקי: יובל לב

יש פנייה אחת לא נכונה בחייך?
לעיתים צריך לפנות בפנייה הלא נכונה באופן מכוון (פרדוקסלי, אך אפשרי). כך ניתן להגיע למקומות הנכונים באמת ואפילו להעריך אותם. חוץ מזה, הייתי לפני כעשור לוביסט בכנסת – זה די עונה על השאלה (נו אופנס – מספר 1).

מי ה-GPS שלך?
המצפון, החינוך מהבית, כל דבר שמביא חיוך פוטנציאלי. בסדר הזה בהכרח. מעבר לכך, אין ספק שאבא שלי. נדוש, אבל זה פשוט נקי, נכון והגיוני כשיש אבא שמהווה את ההפך המוחלט ממני. הוא אקדמאי מבריק ומוכשר ברמות הכי גבוהות, אני מעריץ אותו. GPS זו הגדרה מדוייקת להגדרה שלו בחיי – הוא מנתח ומכוון אותי בכל צעד שאני מערב אותו, אני כרגיל בוחר הפוך ואז מגיע הנאום של "חשב מסלול מחדש". איכשהו, הוא תמיד צודק.

הבהובי מצוקה
חוסר עשייה. בין אם זה פרוייקט חדש אצלנו ב-AndromediA, יצירת קמפיין כזה או אחר ללקוח קיים, סרטון ויראלי נוסף שכולם ידברו עליו – או סתם מועבט (ע"ע מונחים שהחדרנו למיינסטרים) חברתי בחדר הישיבות במשרד – תמיד להיות בעשייה. בכל שיח קיים הפוטנציאל להמצאה הבאה, למיזם חדש ולאפליקציה מרעננת. הבהובי המצוקה נדלקים כאשר ישנו דיליי בעשייה. בדר"כ אם יש פגם בעשייה, זה כמו עוד יום שיער לא מוצלח – פשוט משהו חריג שקורה וצריך לחבק אותו בכל מקרה. תראי את סטיב ג'ובס, אולי זה טיפה מתיימר לומר ממקומי הצנוע – אך אני משער שהתקופה הקשה בחייו היתה המחלה הלא פשוטה. אך המחיר הכבד לא היה זה הרפואי, אלא זה המנטאלי שנגזר כתוצאה מחוסר עשייה והמשכיות של שבירת מוסכמות והתמקמות כחלוץ היסטורי במגרש הטכנולוגי החברתי.

מה הרינגטון שלך כשמצלצל הטלפון?
צרצרים. משתי סיבות. א. זה אחד הדברים הבודדים שלא ממש קיימים בחיי – אפרופו ווליום גבוה, הוא שקט. לכן יש בזה משהו משעשע, שלאדם הכי רועש בגוש דן יש צלצול של מטפלת שיאצו מהגליל העליון. מעבר לזה – אני משתדל להתאים את אופי הצלצול לאישיות (ואיזה כיף שהטכנולוגיה מאפשרת את זה).

השאלון של פופלבסקי: אליאב אללוף

יש צליל מיוחד לאנשים קרובים?
פחות בא לידי ביטוי במשהו שירד מה-ITUNES, יותר מובלט בכיף הרגעי הזה. בעשייה האינסופית של עולם הפרסום, הקריאייטיב והיצירה – לפעמים אנחנו מזניחים את הפרטי, האישי והחברתי. אין כמו שיחה עם חבר ילדות על איזו הרצאה טובה בטד או סתם כמה גרועים היו עכו נגד מכבי ת"א.

תמרור אהוב במיוחד ואיך הוא פוגש את חייך
"זהירות מוקשים ושטח אש". נולדתי בקנדה והסיכוי שתראה תמרור כזה שואף לאפס. זה תמיד נותן לי לחשוב על הדיסוננס של אהבה שיש לי לארץ ולתל אביב בפרט לבין הקושי לגור פה. הרי איך יכול להיות שאתה בשטח אש ומלחמה מתמדדת בכל רגע נתון ובכל זאת כל כך טוב פה? חכמים וחכמות אמרו פעם – 'אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת'. כשאני משחזר את המשפט הזה מתחשק לי ליצור תסריט לסרטון בנושא. מישהו הקדים אותי כבר?

מי/מה הם הבאמפרים בחייך. מה גורם לך להאט?
דברים קרים. בירוקרטיה ומרובעות מבחינתי הם האויב. זה מאט יצירה ומקבע אנשים. אני אוכיח: מתי בפעם האחרונה סיפרת לחבר שלך על חוויה כייפית או מרחיבת אופקים עם רו"ח או פקיד שומה (נו אופנס מספר 2) זה פשוט לא קורה! לעומת זאת תתקלו בנגני רחוב או פילוסוף של בתי קפה בפריפרייה – האנשים האמיתיים של כולנו, ונראה אם לא תחשבו על כך יותר מפעם אחת ועוד משתפים חברים בחוויה הזו ימים לאחר מכן. זה בעצם מקור הויראליות! חוויה בעלת משמעויות יוצאות דופן, מרנינות ומרגשות. לא ממש יקרה במשרדי מס הכנסה (נו אופנס מספר 3).

כמה רחוק אתה מהיעד?
כשהקמנו את חברת הפרסום AndromediA , אמרנו שתקרת זכוכית זה אייטיז. האמת – זה אולי אפילו פיפטיז. אני חושב שהיעד הוא להמשיך לעשות ומי יודע, אולי בסופו של דבר נחתם בספרי ההיסטוריה של תחום כלשהו על תרומה מזן מסויים. כל עוד אנחנו ממשיכים לייצר, להמציא, לרגש ולפעול אחד למען השני – זה סוג של יעד בלתי נגמר. כשההנאה תיפסק, כנראה שפנינו לא נכון ותמיד אפשר להקשיב שוב לאבא שאומר "חשב מסלול מחדש". מעבר לכך, הגדרת יעדים באופן קבוע זו המהות של העשייה כולה, בכל בוקר, ערב, שבוע ושנה, אני תמיד מאמין בהגדרת העתיד. לא כמדד הצלחה או כישלון, אלא כמנוע פסיכולוגי שתמיד פועל ברקע. בעולם הקריאייטיב וההמצאות, תמיד רוצים למצוא את העולם החדש, המונח שטרם נשמע והתמונה שתרעיד את המחשבה, אני חושב שכל עוד אצליח לשלב את האלמנטים הללו, כך אהיה קרוב יותר למה שנקרא "יעד".

השאלון של פופלבסקי – מדור ראיונות במזבלה של מעיין פופלבסקי. קופירייטרית ועורכת תוכן בת ככה וככה, מחפשת תשובות לכל מה שעובר לה בראש. השאלון מורכב ממספר שאלות קבועות, כאשר בכל שבוע יעלה במזבלה שאלון עם דמות מובילה אחרת בתחום הפרסום, שיווק, תקשורת ועוד. לפניות למדור הקליקו כאן.