ביקורת קולנוע: מי מפחד מאהרון קשלס ונבות פפושדו? (זהירות ספויילר)

מאת: ניצן שפיגל – [email protected]

מאיפה להתחיל. מזה ששנאתי את כלבת וחשבתי שהוא חובבני למרות שאני מעריכה את התעוזה לעשות סרט אימה בעברית? מזה שאני חושבת שיש בעיה רצינית בקולנוע הישראלי שרובו ככולו נובע מאיזה אימפוטנציה תרבותית שאנחנו נמצאים בה, וחלק מהביטוי שלה הוא פריפריאליות ובינוניות בכל תחומי האמנות?

מזה שמסורת המשחק בארץ היא מסורת תיאטרלית שמונחלת על ידי שלושה-ארבעה בתי ספר מובילים שבמקרה הטוב נותנים קורס במשחק מול מצלמה, זאת בזמן שגם התיאטרון קורס ואלפי סטודנטים צעירים למשחק מתדפקים על דלתות בתי הספר והמכינות שלהם ואז נפלטים לתעשייה שלא מוכנה לקלוט אותם?

מזה שיש הצפה גם בשוק הקולנוע ומדי שנה נפלטים לתעשייה מצומצמת מאות סטודנטים לקולנוע, שחונכו על ידי מרצים שבמקרה הטוב פעילים בתעשייה, ובמקרה הרע גירדו את בית השחי של תעשיית הקולנוע של שנות ה-80 ומאז הם מלאי טינה על זה שנשכחו? שכל אחד מהבוגרים האלה חושב שהוא במאי, לא פחות?

שאת מסורת הבימוי בארץ אפשר לסכם בצמד המילים Good enough? שיש בית ספר אחד לתסריטאות פרופר, אולי אחד וחצי בארץ, ובמחלקות לקולנוע בכל 30 המוסדות שמתעסקים במקצוע הארור הזה, תסריטאות נמצאת אי שם בתחתית סדר העדיפויות?

מאיפה להתחיל לדבר על הפיאסקו הזה שנקרא "מי מפחד מהזאב הרע"? נתחיל מהדברים הטובים: הצילום מהמם והפסקול יפהפה, סצנת הכותרות עוצרת נשימה, הלוקיישנים מרהיבים, הארט מדוייק, יש לא מעט בדיחות מצחיקות, מנשה נוי מופלא כתמיד ודביר בנדק מוצלח. התעוזה מדהימה כי אין סרטים ז'אנריים בארץ. יש מקסימום דרמה מייגעת או קומדיה מביכה. מכל מיני סיבות, שאני לא יודעת להסביר אותן, לא עושים דברים מגוונים בארץ כמו קומדיות רומנטיות או סרטי אימה, או סרטי פעולה. אפילו סצנות סקס נורמלית אנחנו לא יודעים לעשות, נשיקה נראית מביכה ושאני לא אתחיל אפילו עם הפורנו הישראלי. הכל מיוסר ודרמטי או פארסה, אין באמצע.

אי שם, בין 2006-2010, פתאום התחיל גל מרענן של קולנוע ישראלי, שממש נתן תקווה שמשהו טוב קורה כאן. סרטים כמו "בופור", "עג'מי", "ביקור התזמורת", סרטים שהורידו את התיאוריה לפרקטיקה, שהצליחו לתרגם את האהבה למה שאני רואה על המסך לפילם שאני מצלם. לרגע חשבנו שהכל התנרמל, אבל איפשהו שם זה צנח. קצת אחרי "הערת שוליים", הבינוניות חזרה לשלוט בדיאלוגים מופרכים, משחק בינוני ובימוי מרושל. ואז הגיע "כלבת", באמת סרט עם הרבה ביצים. מעט ביצוע. ואני לא חובבת הז'אנר, אבל אם אפילו אותי לא הצליחו להניע במקום בחוסר נוחות, יש כאן בעיה.

כנ"ל גם לגבי "מי מפחד מהזאב הרע". מה שאמור להיות מותחן קומי או קומדיה מותחת לפי הגדרת היוצרים (אולי תחליטו מה זה, זה צעד ראשון בעשיית סרט), מספר על מרדף אחרי פדופיל סדיסט שאונס ילדות ואז מתעלל בהן ורוצח אותן. רודפים אחריו שוטר שבטוח שהוא האשם, ואב מיוסר וסדיסט לא פחות, ומנסים להוציא ממנו איפה נמצא הראש של הילדה.

לו היה זה פרק בחוק וסדר, בוודאי היינו מתוודעים קצת לחקירת המשטרה, קצת לעבר של הדמויות, קצת למניע האפשרי של החשוד (כי גם נבלים הם לא באמת אנשים רעים, תמיד יש רציונל מאחורי המעשים שלהם, גם אם הם פסיכופתים), אולי היינו נחשפים לעוד חשוד, ואז כשהיינו בטוחים שאנחנו יודעים משהו אחד, היינו מגלים משהו אחר, עד שבסוף היינו מגלים את הסוף והיינו יושבים שמוטי לסת מול המסך המהבהב ולוקחים איזה חמש דקות לנשום. אתם יודעים על מה אני מדברת, מה שקרוי סרט מתח.

לא במקרה הזה, שהעלילה שלו היא לינארית מהארץ השטוחה, משם כנראה גם הביאו את הדמויות שאם הן היו שטוחות מעט יותר, היה אפשר לשחק עליהן שח-מט, שעבודת הסאונד המרשימה, יש לציין, שנעשתה עליו נופלת בקטנות, שעיצוב הדמויות הוא של אנשים שככל הנראה לא ראו מעולם גברים בני 45, שגם לא שמעו אותם מדברים ושהסיבה העיקרית, כך נראה, לעשיית הסרט הזה, היא פגישה של שני היוצרים ערב אחד בבית של אחד מהם, כשמישהו מהם אמר, "בוא נעשה סרט על מישהו שמתעלל במישהו במרתף שלו!" למרבה הצער, מה שמתחיל כרעיון מבטיח, של שוטר חדור מטרה מול פסיכופת עלום, מתגלם לכדי סרט רווי אלימות, שזה הדבר היחיד שמחזיק אותו, לחובבי הז'אנר בלבד. אני לא ידעתי את נפשי מרוב שעמום.

אולי בגלל שהבטיחו לי מותחן ובמקום זה קיבלתי עלילה בלי נקודות מפנה, עם מערכה שלישית צולעת, בלי פייאוף, עם סיום של סרט גמר שנה ב' בטוויסט משעמם ופסאודו מתחכם. באמת בשביל זה ראיתי עכשיו שעה וחצי של סנאף? כדי שתגידו לי שבסוף הוא כן הרוצח? חשבתם שעשיתם עלי סיבוב? אז הבדיחה היא עליכם. ולא, זה ששכרתם את תזמורת לונדון לעשות לכם סקור, ורוב הפסקול מורכב מפאדים "דרמטיים", לא הופך את הסצנות לדרמטיות. יותר מזה, הדיסוננס בין הכלום שקורה על המסך לבין האובר-דרמה שעולה מפס הקול, מעצבן במיוחד.

אתם מבינים, המוח שומע קונטרבס והוא חושב שמשהו נורא קורה, אבל כל מה שקורה זה דולי איטי לעבר איזה אחת שצועקת, אפילו לא בחן, וזה גם מרגיז והוא אומר לעצמו, "היי, איפה הדרמה?" ואז כלום לא קורה, אין אפילו פייאוף למוסיקה הזאת ואז זה עוד יותר מעצבן כשזה חוזר על עצמו בכל השוטים הכי לא מוצדקים שאי פעם צולמו.

אם כבר אנחנו בסאונד, בואו נדבר רגע על האפקטים. באיזה עולם בדיוק אייפון מצלצל כמו צלצול הוולקיריות של נוקיה? או נקישה על חלון של מכונית נשמעת כמו נקישה על דיקט? ומה עם פילטר ריאלי יותר לשיחות טלפון? וממתי דייהטסו שנת 2003 נשמעת כמו בוגאטי ויירון? והרשימה נמשכת ונמשכת, כמו שאומרים, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

כמו נניח בדיאלוגים. שהיו אחלה, רוב הזמן, באמת, וחלקם גם מצחיקים. אבל גבר בן 45 שקורא למישהו טיפטיפון? הוא לא קצת מבוגר בשביל זה? בכל זאת הקטקטים שודרה כשהוא היה בן 17 בערך. או לקרוא למישהו גמד, כשהוא רחוק מזה כמרחק מרקו מאמא שלו? ואם כבר כתבתם בתסריט שהוא גמד, אולי תמצאו שחקן שהוא גם נמוך? בוודאי יש כאלה. והבדיחות השחוקות, המתורגמות מאנגלית, "הבנתי אותך, שוטר רע-שוטר רע", האם יש סרט משטרתי שלא אמרו את זה?

ואם כבר ליהוק, בן כמה היה דבל'ה גליקמן כשהביא לעולם את צחי גראד? אז אולי לפחות תעצבו את הדמות שלו כך שיראה לגיל שציינתם בתסריט. נניח, ליאור אשכנזי נראה בן 45. דבל'ה גליקמן בערך בן 65-70. צחי גראד? לא הייתי נותנת לו יום פחות מ-53. ואיפה הנשים, גברים שכמוכם, מלבד המתווכת הלא מעניינת והקולות הנשיים דרך השפופרת? שלושה גברים מתגוששים על גופה של ילדה שנאנסה, אבל רק אישה אחת על סרט רווי טסטוסטרון? והאם קיימים גברים בעולם שלכם שהם לא גרושים או שהנשים שלהם רודות בהם, או שזה הכי שוביניסטי שיכולתם לגרד ממוחכם הקודח?

והאיפור, אלוהים, שיהיה אמין. בנאדם חופר בור ביער, לא יכול להיות שהוא מסיים נקי ומגוהץ. הוא עכשיו חטף אגרופים לפנים משני בריונים וכל מה שהוא יצא איתו זה חתך בשפה? ברצינות? והאצבעות שלו שבורות ממכות פטיש ועדיין ישרות? כל זה, ולא דיברנו על הדברים האלה שנעים בין תסריט חצי אפוי, משחק בינוני לבימוי חובבני, כמו ליאור אשכנזי הקשור באזיקים ארוכים, מתפתל ונאנק. הוא שם לב שאם הוא ירים יד אחת, השניה תרד והוא יוכל להוריד את מחסום הפה? שגם זה, ד"א, קלישאה מפגרת, אתם לא יודעים שזה לא באמת משתיק קול ומישהו יכול לצרוח למרות שסתמו לו את הפה? נסו את זה בבית, תגלו דברים מפתיעים.

או, אשכנזי הגיע באופניים עד לקייס נאשף, מבין שעליו לחזור במהירות חזרה לבית, אבל הוא זורק את האופניים ומתחיל לרוץ. למה? ולמה הבאתם את קייס נאשף? כדי להוכיח שהם ליד כפר ערבי? כדי להסתלבט על יחסי ערבים-ישראלים? (בסשן שאלות ותשובות, היוצרים מלמלו בנושא משהו על קאובוי והמילים, "חשבנו שיהיה מגניב" השתרבבו להסבר. "מגניב", לא "מוצדק". לדעתי זה ממצה את זה) מה עם החקירה עצמה? מה מוביל את ליאור אשכנזי מעל כל ספק למסקנה שהחשוד הוא אכן הרוצח? אינטואיציה זה לא מספיק. כי אם נניח הייתם נכנסים לנבכי החקירה, או מעלים פרטים מתוכה, אולי הייתם מצליחים לבנות נקודות מפנה שהן קצת יותר מעניינות מ, אוי, אשכנזי חשב שהוא תפס את הרוצח אבל צחי גראד מפתיע אותו.

ואיך קורה שאדם שרודפים אחריו, מכים אותו, חוטפים אותו, מתעללים בו, טופלים בו האשמות שווא לטענתו, נשאר שלו נפש? כלומר, הוא צורח מכאב והכל, אבל הוא לא מפחד, לא מתחנן על חייו, לא נרשמה פאניקה יוצאת דופן, סתם עוד יום במשרד שבו תולשים לך את הציפורניים על לא עוול בכפך. כביכול.

וגם, זוכרים את הדבר הזה שמניע את העלילה, נו… למדנו על זה בתסריטאות. גיבור, אני חושבת שקוראים לזה, זה שלוקח החלטות ועובר שינוי במהלך הסרט, זה שאתה מזדהה איתו ורוצה שיצליח במשימתו? כן, אין כזה. אין דמות אחת שאפשר להגדיר אותה כגיבור, שעוברת את הקשת המפורסמת. כולם מתחילים ומסיימים באותה נקודה. מי אישר את התסריט הזה, אני לא יודעת.

ומול כל זה עומדות ההקרנות בפסטיבלים ברחבי העולם, הביקורות המשתפכות, 11 המועמדויות לפרס אופיר. ייתכן מאוד שכל מה שכתוב למעלה הוא שטות גמורה, אבל אני כצופה, מרגישה שבזבזתי כמעט שעתיים על משהו שלא הייתי מקדישה לו עשר דקות. ייתכן שזה גם עניין של טעם, אבל כשמשהו עשוי טוב, הוא טוב, לא משנה באיזה טעם הוא.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון. אני לא יוצרת סרטים, ונורא קל לשבת על המושב בבית הקולנוע ולבקר. אני גם לא חובבת הז'אנר האלים ויגידו מי שיגידו שאני פשוט סולדת מהאלימות הבוטה בסרט. הבעיה היא שאני כל כך רוצה שקולנוע ישראלי יצליח, שזה פשוט מחרפן אותי שהוא נופל בקטנות, שיש דברים שהם לא מוצדקים בסרט, מלבד קייס נאשף. כמו האלימות שנראית כאילו לשמה נוצר הסרט ולא על מנת לספר סיפור, כמו מנשה נוי, כמו הילד של המפקד, כמו שמשון ויובב, והילדים מתחילת הסרט.

מישהו צריך לקום ולומר, היצירה הישראלית היא בינונית. היא בינונית כי היא פריפריאלית ולא מודעת לעצמה, כי רוצים לעשות כמו שבאמריקה ולא מחפשים לעשות את מה שכאן, לספר את הסיפור שכאן. גם מי מפחד מהזאב הרע יכול היה לקרות בכל מקום. באמת מזל שיש את קייס נאשף על סוס כדי להזכיר לנו שאנחנו בארץ הקודש. מצאתי לו הצדקה, הידד.

הבעיה היא שבבוא הקהל הישראלי לראות סרט בשפתו, הוא מגיע עם שק סלחנות, כאילו אחיו הקטן והמפגר הוא הבמאי. אורי קליין, שחבט ברשף לוי, מערסל את שני הבמאים כאילו היו ילדיו הקטנים. הביקורות שקראתי לסרט מאת בלוגרים נלהבים משוות את הסרט ל"שבעה חטאים", לא פחות. משבחות את הצילום אבל מעלות את הבעייתיות בסרט בחצי התנצלות. אנשים אומרים לי, "כן, התסריט מלא בחורים והדמויות לא אמינות, ואני לא יכול לחשוב על מניע לפעולות הרוצח, אבל אני עדיין חושב שזה אחלה סרט". אני מבינה למה, זו תעשיה קטנה, אנשים לא יודעים להתמודד עם ביקורת (ע"ע מקרה רשף לוי נ' אורי קליין), כולם חברים של כולם בפייסבוק ונתקלים אחד בשני בביצה, כולם רוצים לעשות סרט יום אחד, או לא מחזיקים מעצמם מומחים לקולנוע מספיק בשביל לתרגם את חוסר הנוחות שפשה בגופם כשצפו בסרט, לדעה מנוסחת, רצינית ואחראית.

קיבינימט עם התעשיה הזאת, אני רוצה שיצא מפה סרט טוב, רציני, מוקפד! אני רוצה שנגיע לאוסקר בזכות ולא בחסד, ומה שמטריף אותי שאני מכירה אישית את האנשים שיכולים לעשות את זה, אבל איפשהו בדרך זה מתפקשש. כי גם הקרנות בארץ מושחתות. כי אם אתה לא מכיר מישהו שמכיר איזה במאי שמוכן לקחת על עצמו את הפרוייקט שלך, אף אחד לא יסתכל עליך.

התעשייה בארץ זקוקה לניעור מסיבי על מנת שתוכל להיות ההצלחה הגדולה שמייחלים לה. לא חוכמה לייחל לאוסקר וכשלא מקבלים אותו לצעוק "אנטישמיות". צריך לעשות סרט מוצדק, טוב, מוצלח, מעניין, מרגש, מצחיק, שיש בו סיפור ואין קלישאות, שהכל בפרופורציה, שיוצאים ממנו ומרגישים שאיזה אדמה רעדה בזמן שצפינו. זה מה שקורה כשאנחנו רואים סרט שאנחנו אוהבים, ועד כמה ש"מי מפחד מהזאב הרע" הוא מבדר (לחובבי הז'אנר האלים), הוא פשוט לא טוב.